מי מבינכם שביקש בשנתיים האחרונות לרכוש רכב יד שנייה מפרטי, גילה שהמשימה הפכה לכמעט בלתי אפשרית.
לא צריך להיות לוי יצחק השמאי כדי לדעת שהסיבה לכך היא שוק הליסינג המקומי. התחום, שקיבל בשנים האחרונות ממדים מפלצתיים, מסרב להירגע גם לאחר הרפורמה בתחום מתחילת 2011.
אם תשאלו את האדם הממוצע, הוא יגיד לכם שליסינג "זה כשעובד חברה מקבל רכב לשימושו העצמי מהמעסיק, ומשלם בגינו תעריף קבוע בחוק המגלם שווי אחזקת רכב ומס. ומכיוון שכלי הרכב הללו חוזרים לחברות עם תום השימוש בהם מסיבות שונות, הרי שהן 'נתקעות' עם מלאי ענק ומציפות את השוק".
נכון, אבל לא מדויק. בואו נעשה סדר. פירוש המילה ליסינג הוא שכירת שירות או מוצר בסכום נמוך יותר ממחיר השוק. בתרגום המוטורי של המונח, משמעותו חוזה שכירות בין יבואנית הרכב לבין גוף מוסדי או אדם פרטי, המבקשים לרכוש רכב חדש בתשלומים במקום את מלוא הסכום במזומן.
החוזה נחתם בדרך כלל למשך ארבע עד שש שנים. בתום פרק הזמן הזה יוכל המשתמש להחזיר את הרכב לחברה או לקנות אותו ממנה ולהעבירו לבעלותו. במהלך תקופת ההשכרה תישא חברת הליסינג בכל הוצאות הרכב, דוגמת ביטוח, תיקונים, רישוי ואחרות.
אבל אליה וקוץ בה: היה ויבקש הנהג להשתחרר מהחוזה ולהשיב את הרכב לחברה עוד לפני תום פרק הזמן המוסכם, הוא יחויב בקנסות גבוהים.
מימוני, תפעולי ומה שביניהם
את תחום הליסינג הפרטי נהוג לחלק לשני סוגים, או שתי שיטות למעשה. ליסינג מימוני וליסינג תפעולי. הראשון מתאים יותר לאנשים פרטיים, ומקל עליהם את תהליך רכישת הרכב. מכאן, אגב, מתחיל הקושי במציאת רכב משומש מבעלים פרטי, בייחוד יד 2 שנקנה "עם הניילונים" מהיבואן המורשה. קונים רבים מתפתים לתנאים הנוחים יחסית של הליסינג המימוני (שיפורטו כאן מיד), ומוותרים על קנייה ישירה וקבלת בעלות כבר מיום הקנייה.
בליסינג מימוני, הרכב רשום על שם החברה, הגם שהלקוח מחזיק אותו ברשותו ונוהג בו בחופשיות וללא הגבלה בדומה להליך שכירת רכב, וגם אחראי על מימון הוצאות הרכב, תיקונים, ביטוחים ותשלום אגרות למיניהן.
בסיום תקופת ההתקשרות בין הלקוח הפרטי וחברת הליסינג, ישנה אפשרות לקנות את הרכב ולהעביר את הבעלות על שמו של הלקוח, או להשיב את המכונית לחברה ולעבור לרכב חדש בתנאי מימון אחרים.
אגב, יבואניות רכב לא מעטות "עלו" כבר מזמן על המגמה הצרכנית הנ"ל ומציעות את שיטת הליסינג המימוני בדומה לחברות הליסינג עצמן.
אשר לליסינג התפעולי, כאן כבר מותאמת השיטה יותר לחברות מסחריות (וגם לפרטיים, אם כי נפוצה פחות). על-פי הקריטריונים של שיטה זו, ניתן לשכור רכב לתקופה בת 20-24 חודשים בדרך-כלל, אך הרכב רשום בבעלות חברת הליסינג והיא זו שאחראית לכל הוצאות הרכב.
אותן חברות מסחריות יכולות באמצעות השיטה, לאפשר לעובדיהן רכב מטעם העבודה. במקרי תקלה, מקבל העובד רכב חברה חלופי, אין צורך בבעלות על הרכב ואין הפתעות לא נעימות בכל הקשור לתחזוקה השוטפת ולבעיות מנועיות.
בתחילת 2010 נכנס לתוקף מהלך רפורמטיבי שביצעה רשות המיסים בענף הליסינג הישראלי, בשני חלקים עיקריים.
החלק הראשון, שתוקפו כאמור מינואר 2010, כולל את רפורמת המיסוי הירוק ותחילת השימוש בשיטת החישוב הליניארי.
החלק השני, שיושם שנה לאחר מכן, הפחית באופן ניכר את כדאיות קבלת מה שמכונה "רכב חברה". במספרים הווה אומר, מחזיקי הרכב הצמוד משלמים מאותו החודש 2.5% בתמורה לשימוש, במקום 2.04% שנגזרו להם מהברוטו עד היום.
רכב חברה? לא תמיד עדיף למעסיק
האם עדיין עדיפה הנוחות והניידות על משכורת גבוהה יותר באופן משמעותי? כמה כסף נחסוך, אם בכלל, כאשר נקנה רכב משומש או אפילו חדש בתשלומים ונוותר על המאזדה 3 או הטויוטה קורולה בליסינג?
שאלות טובות ולא פשוטות, ותשובותיהן מורכבות ותלויות במשתנים ספורים ואינדיווידואליים. פרמטרים כמו עלות הרכב החדש לרכישה כפרטי; הקטגוריה עמה נמנה רכב החברה (סופר מיני, משפחתית, מנהלים); היקף השימוש הצפוי בנסיעות לעבודה ומחוצה לה; המרחק ממקום העבודה ועוד כמה.
חרף המחויבות כלפי מעסיקו שעשוי לחוש עובד המקבל רכב חברה, יש מי שסבור שעדיף למעסיק לשלם לעובד תוספת שכר בסך 4,000 שקלים ברוטו, לכל היותר, מאשר לפרגן ברכב. לדעת הגורסים כך, המעסיקים אינם לוקחים בחשבון ואחרים אינם ערים לגמרי לפער בין שני המודלים, בהיבט של הוצאות החברה.
כלומר, על תוספת שכר בברוטו, המעסיק מקבל החזרי הוצאה מוכרת באופן אבסולוטי, כלומר 100%. אבל הוצאת ליסינג מוכרת רק בחלקה.
כדי לא להתנהל בפזיזות, כדאי למעסיקים להיוועץ ברואה חשבון שיבחן את הפערים בין החלופות, מה שיכול להביא במקרים מסוימים לחיסכון של אלפי שקלים בשנה.
יתר על כן, עובד שיוותר על רכב או לחילופין ישלם עבור רכב בליסינג פרטי כאחד האדם, הסיכוי שישמור עליו לאורך זמן רב יותר – הוא גדול לאין ערוך מאשר רכב חברה.
