מתח וחרדות בעבודה הפכו כבר מזמן לבעיה כלל עולמית, ובישראל יש לכך מחיר, בפרט לאור העובדה שכאן יש מתחים וחרדות נוספים, מעבר לאלה שאנשים חווים בעבודה.
עד לפני כעשור, מנהלים רבים יצרו את סביבת העבודה החרדתית באופן מכוון. היתה סברה שעובדים שנמצאים בחרדה מתמדת יגיעו להישגים טובים יותר ויסייעו לארגון להתקדם. מנהלים נהגו לחשוב שככל שהעובדים שלהם נמצאים בחרדה גדולה יותר, בין אם מפני כישלונות ובין אם מפני פיטורים, הם יתאמצו יותר.
החרדה מכשילה את העובדים
אלא שהניסיון, הזמן, והדורות הצעירים של עובדים שמגיעים למקומות העבודה כיום, מראים שבפועל קורה בדיוק ההיפך. דווקא החרדה היא זו שמכשילה את העובדים, משתקת אותם ובמקרים רבים מונעת מהם ליזום ולהעז. לעיתים החרדה דוחפת את העובדים היישר אל ידיו ההרסניות של הפרפקציוניזם, וזה האחרון מונע במקרים רבים מהפרפקציוניסט להתקדם בקצב הרצוי ולהגיע ליעדים שהוצבו. ולעיתים, בפרט כאשר מדובר בעובדים צעירים שטרם הקימו משפחה, העובדים פשוט יעזבו אל המתחרים.
מחקרים שבוצעו במהלך השנים האחרונות מראים, כי חרדה מביאה איתה תגובות פיזיולוגיות, קוגניטיביות ורגשיות המתבטאות בחוסר שקט, פחד, פסימיות מתמדת, דאגות מתישות, ותחושות פיזיות של חוסר נוחות כמו למשל התכווצויות שרירים, ועד כדי קוצר נשימה, מעי רגיז ודופק מהיר.
חרדות מביאות להישגים נמוכים
לאור כל זאת, נכון להיום, התוצאה של חרדות בעבודה היא הישגים נמוכים יותר, נטייה למחלות וכתוצאה מכך היעדרות מהעבודה. אם ניקח לדוגמה את ענף ההייטק, שהחברות הפועלות בו נחשבות למקום עבודה מלחיץ במיוחד, בפרט בגלל הלחץ לצאת עם מוצרים לשוק במהירות, הרבה לפני המתחרים, ניתן לראות את המגמה הגוברת בקרב הנהלות החברות הללו לפצות את העובדים בפעילויות שנועדו למתן את הלחץ הזה.
אם לפני כעשור נהוג היה להעניק לעובדים צ'ופרים בחברות הייטק, הרי שכיום מבינים יותר ויותר שהרגעת מתחים וחרדות היא כורח המציאות.
בשורה התחתונה, סביבת העבודה היא בכל מקרה ובכל תחום מורכבת, לחוצה, הישגית, משתנה כל הזמן ובלתי צפויה. השאיפה להגיע להישגים, לקבל יותר תחומי אחריות, לעיתים להגיע לעמדות ניהוליות, תובעת מכל עובד להשקיע את מיטב מרצו ויכולותיו בתפקיד שהוא מבצע.
אם, בנוסף לכל אלה יוצרים בצורה מלאכותית גם חרדות חיצוניות מצד המנהלים הישירים, כמו למשל רמיזות לאיום בפיטורים של עובדים שלא יגיעו להישגים, או אפילו שלילת קידום או פרסום ברבים של הישגים הנמוכים מאלה של עובדים אחרים, התוצאה, ברוב המקרים לא תהיה שיפור הישגים ותוצאות אלא דווקא להיפך.
