לאחרונה פסק בית הדין לעבודה, כי אין לשנות את ההלכה בסוגיית ההתיישנות בתביעות לפיצוי, בעקבות אי ביצוע הפקדות פנסיוניות, כנגד מעסיק שחייב בביטוח לעובד.
בית הדין לעבודה פסק כי גם בתביעה של עובד נגד מעסיק בגין אובדן הזכות לפנסיית נכות, בגלל הפרת חובת ההפקדה לקרן פנסיה, בין אם בשל העדר תקופת אכשרה ובין אם לאו, מועד תחילת עילת התביעה הוא המועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה, שהוא למעשה המועד הראשון שבו נגרם הנזק לעובד (אובדן הצבירה בגין הפקדה או הכיסוי הביטוחי), ולא המועד בו התרחש האירוע המזכה בפנסיה.
במקרה המסויים שהערעור בו נדון בבית הדין לעבודה, החלה החברה להפקיד לקרן הפנסיה של העובד כשנתיים וחמישה חודשים לאחר שהחל לעבוד בחברה.
כארבע שנים לאחר תחילת ההפקדות עבר אותו עובד ניתוח בירך בתקופה שלפני תחילת ההפקדות לפנסיה. לאחר מכן הוא היה בתקופת אי כושר עבודה.
כשלושה חודשים לאחר מכן הוא התפטר מעבודתו בחברה בגלל מצבו הרפואי. לאחר מכן פנה העובד אל קרן הפנסיה בתביעה לקבלת פנסיית נכות.
אלא שהקרן הודיעה לעובד לשעבר כי היא דוחה את תביעתו, משום שנכותו היא תוצאה של מחלה שהיתה קיימת אצלו עוד לפני הצטרפותו לקרן, ומשום שלא השלים תקופת אכשרה בת 60 חודשים ממועד ההצטרפות לקרן, כנדרש בנסיבות אלה על פי התקנון.
בעקבות החלטת הקרן הגיש העובד תביעה בבית הדין האזורי כנגד החברה. תביעתו נמחקה משום שהוא לא פעל לכך שהחברה תפקיד עבורו את ההפקדות לקרן הפנסיה, במהלך התקופה בת השנתיים וחמישה חודשים שבה עבד בחברה ולא הופקדו עבורו הפקדות לקרן הפנסיה.
לאחר מכן הגיש העובד תביעה נוספת שבה קיבל בית הדין את בקשת הסילוק של התביעה מסיבה של התיישנות, על כן פנה העובד בערעור לבית הדין הארצי.
עיקר טענתו של העובד בערעור היא שהחברה לא הפקידה עבורו כספים לקרן הפנסיה מהיום הראשון לעבודתו. לטענתו, בכך היא הפרה את חוזה העבודה ביניהם.
עוד טען העובד בתביעתו כי לפי חוק ההתיישנות צריך להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו התרחש האירוע המזכה, שרק בו התגבש הנזק.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור ופסק, כי בית הדין האיזורי לעבודה עמד על עיקרי המסגרת הנורמטיבית הנוגעת להתיישנות, עמד על תכלית דיני ההתיישנות ועל התוכן שיצקה הפסיקה למילים "ביום שבו נולדה עילת התובענה" שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות.
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי בשאלה מתי נולדה עילת התביעה (המועד בו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות), צריך להתייחס לשילוב הקונקרטי של העובדות, הדין המהותי והסעד המבוקש.
בית הדין הארצי לעבודה עמד על עיקרי הפסיקה הנוגעת לשאלת ההתיישנות בתביעות לפיצוי, בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות, כנגד מעסיק שחייב בביטוח לעובד בפנסיה צוברת.
בית הדין ציין, כי מההלכה של בית הדין הארצי לעבודה עולה, כי בכל הנוגע לתביעת פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה, המוגשת נגד מעסיק שהיה עליו לבטח את זכויותיו הפנסיוניות של העובד בקרן פנסיה (להבדיל מתביעה נגד קרן הפנסיה עצמה ולהבדיל ממעסיק המשלם בעצמו פנסיה תקציבית), המועד שבו מתחילה עילת התביעה הוא המועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה.
זהו למעשה המועד הראשון שבו נגרם הנזק לעובד (אובדן הצבירה בגין הפקדה או הכיסוי הביטוחי). ולא המועד שבו התרחש האירוע המזכה בפנסיה.
לאור כל זאת, תביעה של עובד לפיצוי בשל אי ביצוע הפקדות כדין, לקרן פנסיה, תוכל לעמוד רק ביחס לאותן אי הפקדות חודשיות שלא חלה לגביהן התיישנות (כלומר, ההפקדות הנמצאות בטווח שבע השנים שלפני הגשת התביעה, ובשים לב לחריגים המאריכים או משעים את תקופת ההתיישנות).
קביעה זו, פסק בית הדין, תקפה לגבי כלל הסעדים: אכיפת ההפקדה (ביצוע ההפקדה) לקרן הפנסיה, תשלום פיצוי לעובד בשיעור אובדן הצבירה של דמי הגמולים שהמעסיק לא הפקיד (חלק מעסיק), תשלום פיצוי לעובד בשיעור הנזק הפנסיוני שנגרם בשל אי ביצוע ההפקדה, כלומר, תשלום הפנסיה שיכלה לצמוח בגין ההפקדות שלא התיישנו, אילו בוצעו במועדן.
בית הדין הארצי לעבודה לא ראה לנכון לשנות את ההלכה הזאת, לא בכלל, ולא בנוגע לפנסיית נכות (לרבות בנסיבות שבהן אובדנה נגרם בשל אי ביצוע הפקדות לפנסיה שתוצאתו העדר תקופת אכשרה) בפרט.
עוד פסק בית הדין, כי גם בתביעה של עובד נגד מעסיקו בגין אובדן הזכות לפנסיית נכות בשל הפרת חובת ההפקדה לקרן פנסיה, בין אם בשל העדר תקופת אכשרה ובין אם לאו, מועד תחילת עילת התביעה הוא המועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה, שהוא למעשה המועד הראשון שבו נגרם הנזק לעובד (אובדן הצבירה בגין הפקדה או הכיסוי הביטוחי), ולא המועד בו התרחש האירוע המזכה בפנסיה.
