האם מותר להתקין מצלמות אבטחה במקום העבודה ולצלם את העובדים באופן שוטף. זהו אחד הנושאים הנמצאים כיום במוקד חילוקי הדעות בין מעסיקים לחלק מהעובדים.
יש עובדים שלא אכפת להם שמצלמים אותם, שכן הם ממילא מצלמים את עצמם ומעלים לרשתות החברתיות, מה גם שכל אדם מצולם כיום כמעט בכל מקום ציבורי.
אבל יש עובדים שאינם מסכימים שיצלמו אותם, הם רואים בכך פלישה לפרטיותם והרעת תנאים מוחשית.
מה אומר החוק: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעגן את זכותו של כל אדם לפרטיות. מנגד, לכל מעסיק קיימת זכות יסוד הקניין, לפיה לכל מעסיק יש זכות לפקח על עובדיו.
המשמעות היא שיש כאן שתי זכויות יסוד המנוגדות זו לזו. כדי לפתור את הסוגייה המורכבת הזאת מבחינים בתי הדין לעבודה בין מקרים של התקנת מצלמה נסתרת במקום העבודה, לבין מקרים של התקנת מצלמות גלויות באיזורים ציבוריים של מקום העבודה, בהם אין לעובד יכולת לצפות לפרטיות.
התקנת מצלמה נסתרת במקום העבודה נחשבת לשינוי מהותי לרעה של תנאי העבודה.
לפיכך היא מזכה את העובד שמגלה כי צולם ללא ידיעתו, באפשרות להתפטר בדין מפוטר ולכן גם לקבל פיצויי פיטורים.
יודגש כאן, כי במקרים בהם העובד מצולם באיזור שבו יש לו זכות מלאה לדרוש פרטיות, קיום יחסי עובד-מעסיק כשלעצמו, לא מהווה הסכמה לצילומו של העובד ללא הסכמתו או ידיעתו, למרות שהצילום נעשה במקום השייך למעסיק.
לדוגמה, רואה חשבון תבע את מעסיקו ודרש ממנו פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ופיצוי בגין עוגמת נפש. רואה החשבון טען כי נאלץ להתפטר מעבודתו משום שגילה כי הותקנה מצלמה נסתרת במשרדו.
במקרה זה פסק בית הדין לעבודה לזכותו של רואה החשבון וקבע, כי יש להכיר בזכותו של העובד לפרטיות כחלק מכבוד האדם, אף שמדובר במקום העבודה.
יש אמנם מקרים בהם בית הדין לעבודה כן מאפשר למעסיק להתקין מצלמות נסתרות. אבל מדובר רק במקרים בהם המצלמות מותקנות במקום ציבורי, במטרה להגן על המעסיק מפני גניבות או עבירות אחרות על החוק שמתבצעות במקום העבודה.
מתי התקנת המצלמות אינה נחשבת להרעת תנאים ולעובד לא מגיעים פיצויים? במקרים בהם המצלמות הותקנו במקום גלוי, המעסיק יידע את כל העובדים על התקנת המצלמות, והצילום מתבצע אך ורק במקומות ציבוריים בהם אין לעובד אפשרות לדרוש פרטיות.
דוגמה למקרה כזה ניתן לראות בפסק דין בו נדחתה תביעתה של עובדת לפיצויי פיטורים בגין הרעה מוחשית של תנאי העבודה, בעקבות התקנת מצלמות בסניף בו עבדה.
פרטי המקרה: העובדת הגישה תביעה נגד הרשת בה עבדה בדרישה לקבל פיצוי בגין הרעת תנאים, משום שהרשת הציבה מצלמות אבטחה בסניף בו היא עבדה.
בית הדין לעבודה נדרש לדון בשאלה: האם במקרה ספציפי זה, הצבת מצלמות מעקב ואבטחה מהוות הרעה מוחשית בתנאי העבודה.
העובדת עבדה כתשע שנים בסניף של הרשת. בעקבות הצבת מצלמות האבטחה והמעקב בסניף היא חשה כי פרטיותה הופרה ובכך נגרמה הרעה משמעותית בתנאי העסקתה.
לטענתה, התקנת המצלמות גרמה לה ולעובדים נוספים עוגמת נפש שכן מנהלי הסניף עקבו באופן שוטף אחר פעילותיהם.
כתוצאה מכך העירו לה המנהלים (טלפונית) בכל פעם שיצאה לשירותים, ובכל פעם שהיא ישבה ונחה בעת שהסניף היה ריק מלקוחות.
בטענה לזכותה לפרטיות, פנתה העובדת למנהלי הרשת בבקשה להסיר את המצלמות. לאחר שכל בקשותיה נדחו והיא חשה שאין לה ברירה אלא להגיש את התפטרותה.
העובדת אמנם הגישה את ההתפטרות רק כתשעה חודשים לאחר התקנת המצלמות, אבל לטענה היא רצתה למצוא עבודה חלופית לפני שהתפטרה. העובדת ביקשה מבית הדין שיפסוק כי על הרשת לשלם לה פיצויי פיטורים עבור כל תשע שנות עבודתה.
הרשת, מצידה, טענה כי התביעה הוגשה שנתיים וחצי לאחר התפטרותה של העובדת. בנוסף, העובדת, כאמור, עזבה את העבודה תשעה חודשים לאחר שהותקנה המצלמה.
לדברי הרשת, העובדה שהיא המשיכה לעבוד למרות קיום המצלמה מעידה כי היא הסכימה או השלימה עם נוכחות המצלמה.
עוד טענה הרשת, כי בעת שהעובדת התפטרה היא לא מצאה עבודה אחרת ולכן תמוהה טענתה כי התפטרה רק לאחר תשעה חודשים במטרה למצוא עבודה חלופית.
בנוסף, טענה הרשת בבית הדין לעבודה, כי המצלמה שהותקנה אינה נסתרתף היא גלויה לעין כול, ולא נועדה להפיל את העובדים בפח.
פרט לכך, טענה הרשת, המצלמה הוצבה בסביבת עבודה ציבורית, כלומר רק בחלל קבלת הלקוחות ולא באיזורים שבהם ניתן היה לדרוש פרטיות.
מפסקי דין קודמים שנבחנו על ידי בית הדין לעבודה עולה, כי קיימת הבחנה ברורה בין מקרים בהם הותקנו מצלמות גלויות לבין מקרים בהם הותקנו מצלמות נסתרות.
מתברר כי בפסקי דין רבים נקבע כי הצבת מצלמה גלויה, בידיעת העובדים, היא כלי ניהול לגיטימי, כל עוד העובדים המצולמים מודעים לקיומה של המצלמה ולכך שהם מצולמים. עוד עולה מפסקי הדין הקודמים, כי לעובד אין מקום לצפות לפרטיות במקום עבודה ציבורי.
בנוגע למקרה הנוכחי, קבע בית הדין לעבודה, כי הנהלת הרשת התקינה בסניף מצלמה גלויה, יידעה את העובדים בדבר המצלמה, וצילמה אותם ופיקחה עליהם רק בשעות העבודה.
זאת ועוד, המצלמה אכן הוצבה באזור הציבורי של הסניף, כפי שטענה הרשת. מדובר במקום שבו העובדים מקבלים את הלקוחות, ולא באזורים אחרים הנחשבים פרטיים, לרבות חדר בו נהגו העובדים להחליף בגדים.
בסיכומו של דבר קבע בית הדין לעבודה כי המצלמה הותקנה בסניף מסיבות לגיטימיות וסבירות לחלוטין, במטרה לשמש אמצעי הרתעה מפני גניבות, וכמו כן כאמצעי לפיקוח וניהול עובדים.
אשר לטענתה של העובדת לפיה העירו לה המנהלים בכל פעם שנחה או שיצאה מהסניף קבע בית הדין לעבודה כי אין זה שונה ממצב בו מנהל קפדן מעיר לעובדים במהלך העבודה לגבי תפקודם.
בנוסף קבע בית הדין לעבודה כי העובדת אכן התעכבה מאוד בהתפטרותה, וציין כי עיכוב זה היה יכול לשמש סיבה לדחיית התביעה על הסף.
לאור כל זאת, דחה בית הדין לעבודה את התביעה וחייב את העובדת לשלם הוצאות משפט בסכום של 2,000 שקלים.