בית הדין לעבודה קיבל תביעה שהגישה עובדת בטענה שהממונה הישירה עליה נהגה לצעוק עליה ולקלל אותה, ובעקבות תקרית מילולית חמורה נאלצה לעזוב את העבודה. החברה חויבה לפצות את העובדת בשל חוסר תום לב.
העובדת, שהועסקה במשך כשנה וחצי בחברה, עזבה את העבודה לאחר שהמנהלת הישירה שלה התפרצה עליה בנוכחות שאר העובדים וכינתה אותה 'מפגרת', 'מטומטמת' ו'בהמה'.
העובדת הגישה תביעה כנגד החברה בדרישה לפיצויים בגין העסקה פוגענית וחוסר תום לב שגרמו לה עוגמת נפש. בית הדין לעבודה קיבל את התביעה, לאחר שנוכח כי לאורך כל תקופת העסקתה של העובדת, היתה בהתנהלות המעסיק הפרה של חובתו להתנהל בסבירות, בהגינות ובתום לב.
אלא שדווקא לגבי האירוע הספציפי והחריג הוביל לסיום העבודה, קבע בית הדין לעבודה כי התנהלותה של העובדת עצמה היא שגרמה להסלמת המצב. יתרה מכך, המנהלת שנהגה כך נפטרה לפני המשפט, כך שלא היתה לה ההזדמנות להציג את גרסתה ולהגן על שמה הטוב.
בסופו של דבר נקבע כי החברה תשלם לעובדת יתרת פיצויי פיטורים כמו גם פיצויים עבור אי הודעה מוקדמת וכן פיצוי בסכום של 25 אלף שקלים עבור עוגמת נפש. סכום הפיצוי הכולל עמד על 30,357 שקלים. כמו כן חויבה החברה בתשלום הוצאות המשפט בסכום של 5,000 שקלים.
העובדת עצמה העידה בבית הדין ומטעמה העידו שתי עובדות נוספות שהיו כפופות באופן ישיר לאותה מנהלת. לטובת החברה העידו מנכ"ל החברה ועובדת נוספת שאותה מנהלת היתה האחראית הישירה עליה. מעדויות אלו עלה הרושם כי אכן המנהלת נהגה בגסות ובאלימות מילולית כלפי עובדיה.
טענתה העיקרית של העובדת היתה כי המנהלת נהגה באלימות מילולית בלתי פוסקת כלפיה וגם כלפי שאר העובדים. התנהלותה כללה קללות וצעקות בדרך קבע, כאשר האווירה במשרד תמיד היתה עכורה כתוצאה מכך.
בנוגע לתקרית שהובילה לפיטוריה טענה העובדת, כי אותה מנהלת התפרצה עליה וכינתה אותה בשלל כינויי גנאי בנוכחות שאר העובדים.
היא פרצה בבכי, צעקה עליה בחזרה ועזבה את המקום. לאחר מכן נערכה פגישה בין העובדת למנכ"ל שבה נאמר לה כי עליה לעבור לתפקיד אחר משום שהמנהלת אינה מעוניינת כי תחזור לאותו תפקיד.
כשבוע לאחר מכן דרש ממנה המנכ"ל להתייצב במטה החברה בצפון הארץ, אבל היא טענה כי אינה יכולה להגיע ממרכז הארץ בתחבורה ציבורית בגלל טראומה שיש לה כתוצאה מפיגוע. לאור זאת טענה העובדת כי אין לראות באי התייצבותה במשרד כהתפטרות מצדה אלא כניסיונות התשה מצד החברה עד לפיטוריה.
מנגד, טענה החברה כי באותה תקרית היתה זו דווקא העובדת שהתפרצה וצעקה על המנהלת, והמצב הסלים עד כדי כך שכמעט הכתה אותה.
עם זאת, מאחר שאף אחד מהצדדים לא זימן לעדות את העובדות שהיו במשרד באותו מועד וצפו במתרחש, אף אחת מהגרסאות לא התקבלה במלואה.
למרות זאת, גרסת החברה שלפיה העובדת לא התייצבה לפגישה שנקבעה לה ואף לא הגיעה לשיחת שימוע, ולכן יש לקבוע כי התפטרה מעבודתה ולא פוטרה – לא תאמה את מכלול הראיות ובית הדין לעבודה דחה אותה.
למעשה, התברר כי העובדת כלל לא קיבלה זימון לשימוע. כמו כן קבע בית הדין לעבודה כי על פי הראיות, אחרי שהתברר למנכ"ל החברה שהיא רוצה לחזור לאותו תפקיד וכי הדבר אינו אפשרי מבחינתה של המנהלת, היה עליו להתנהל בתום לב ולשבץ אותה בתפקיד אחר.
אלא שבפועל, החברה דרשה מהעובדת להתייצב במשרדי המטה בצפון הארץ אף שהעובדת הבהירה את מצוקתה להגיע וביקשה לקיים את הפגישה באזור המרכז.
בנסיבות אלו קבע בית הדין לעבודה כי החברה היא זו שהפסיקה הלכה למעשה את עבודתה ופעלה בחוסר תום לב, ולכן העובדת פוטרה ולא התפטרה.
בנוגע להפסקת העבודה הציגו הצדדים גרסאות שונות לחלוטין: העובדת טענה כי עבודתה הסתיימה בגלל הגידופים וההשפלות שספגה באופן תדיר מהמנהלת. החברה טענה כי דווקא העובדת שתבעה היא זו שנהגה באלימות מילולית ואין כל הצדקה לפצות אותה על כך.
בטענותיה הסתמכה העובדת על פסיקת בית הדין לעבודה בתיק מני נפתלי, שקיבל פיצויים עבור עוגמת נפש בשל העסקה פוגענית במשרד ראש הממשלה.
גם בית הדין לעבודה התייחס אף לאותה פסיקה וקבע כי לאור העובדה שהחברה הפרה את חובותיה כמעסיק, לנהוג בהגינות ובתום לב, בשל עצימת עיניים לגבי התנהלותה של המנהלת וגם בשל הטיפול בתקרית שהובילה לסיום עבודתה, על החברה לפצות את העובדת בשל עוגמת נפש.
לאור כל זאת חויבה החברה בפיצויים בסכום כולל של כ-30 אלף שקלים, ונוסף על כך תשלם את הוצאות המשפט בסכום של 5,000 שקלים.
