האם תמיד ובכל מקרה ניתן לדרוש תשלום עבור שעות נוספות ודמי חופשה עבור שעות כוננות. מסתבר שלא וכי זה תלוי בפרטי המקרה. להלן שני מקרים, בראשון קבע בית הדין לעבודה שיש לשלם לעובדים שתבעו גמול עבור שעות נוספות ובשני פסק בית הדין לעבודה כי הם לא זכאים לכך.
במקרה הראשון עבדו העובדים (שתבעו) בתפקיד כוננים רפואיים בחברה פרטית. הם עבדו במשמרות באמצע השבוע ובסופי השבוע. העובדים טענו כי הם זכאים לגמול עבור שעות נוספות ולפדיון דמי חופשה.
בית הדין לעבודה קיבל את תביעותיהם ופסק, כי עצם העובדה שהם העמידו את זמנם לרשות המעסיק בשעות הכוננות צריכה להיחשב לשעות עבודה, אף על פי שהעובדים לא נדרשים לבצע משימות אלא רק להמתין.
לדברי בית הדין לעבודה, שעות עבודה הן שעות שבהן העובד עומד לרשות המעסיק, כלומר, השעות שבהן לא היה חופשי לעשות כרצונו.
לאור כל זאת נקבע בית הדין לעבודה כי עבודת העובדים בחברה בתפקיד כוננים רפואיים היתה כוננות, והם זכאים לגמול שעות נוספות בגינה.
עוד פסק בית הדין לעבודה כי העובדים זכאים גם לפדיון חופשה, כאשר יום חופשה יחושב לפי השכר הרגיל, ולכל היותר יינתן בגין שלוש שנות עבודה קודמות בצירוף הימים שנצברו בשנת העבודה השוטפת.
מנגד, במקרה אחר, ביקש עובד להכיר בשעות שהיה זמין בהן לקריאות של החברה כשעות נוספות. לכאורה, מדובר בשעות כוננות. העובד טען כי ארבע שעות הכוננות שלו ראויות לשכר של 450 אלף שקלים.
החברה, מצידה, טענה כי העובד עבד בפועל רק שמונה שעות ביום במשרה מלאה, היה פנוי לעיסוקיו, וקיבל רק קריאות בודדות, שעבורן קיבל שכר. החברה אף צירפה דו"ח קריאות, ודוחות מיקום באמצעות GPS.
בית הדין לעבודה קיבל את טענת החברה כי התובע לא הוכיח שעבד 12 שעות ואין לראות בשעות הכוננות שבהן עבד כשעות עבודה.
מפסק הדין עולה, כי על פי העולה מהדו"חות, העובד לא נדרש לעבוד בכל יום 12 שעות כטענתו. כלומר העובד לא נדרש להתחיל את יום העבודה באופן קבוע בשעה שבע בבוקר ולסיים את יום העבודה בשעה שבע בערב.
אמנם, נמצאו ימים בהם התובע שובץ בחלק מהיום למספר קטן של קריאות ואף לקריאות בודדות, אבל לא כפי שהוא טען. כמו כן הצליחה החברה להוכיח כי בשעות הפנויות הוא ביקר את משפחתו, יצא לקניות והיה זמין לענייניו.
בית הדין לעבודה פסק כי שעות עבודה מתבססות על מאפייני העבודה ועל מהות המשרה. במקרה זה, ולאחר שלא הוכח כי תדירות הקריאות מנעה מהתובע זמן חופשי, הרי שלא מדובר בשעות עבודה.
עוד קבע בית הדין לעבודה כי החברה שילמה לעובד עבור זמן הכוננות בה שהה. מכיוון שכך, נדחתה תביעתו.
אשר לתביעות נוספות של אותו עובד לגבי הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופדיון חופשה, חייב בית הדין לעבודה את החברה לשלם לעובד זה 125 אלף שקלים המהווים כחמישה אחוזים מסכום התביעה. התובע חויב בשכר טרחה והוצאות משפט בסכום של 7,500 שקלים.
