מעסיק שהעובד עבד אצלו שנה או יותר חייב לשלם לו פיצויי פיטורים עם פיטוריו מהעבודה ולעיתים גם בעת התפטרות.
עובדת מסויימת הועסקה בחברה מסוימת בתפקיד פקידה ומנהלת משרד במשך שלוש שנים. אותה עובדת הגישה תלונה במשטרה כנגד עובדת אחרת במשרד, אך התיק במשטרה נסגר.
בתגובה, השעתה החברה את העובדת שהתלוננה במשטרה ולמחרת קיבלה מכתב פיטורים ותשלום דמי הודעה מוקדמת.
העובדת דרשה לקבל פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה ודמי הבראה. החברה מצידה טענה, כי העובדת פוטרה בעקבות עבירות משמעת רבות המהוות נסיבות שמצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים.
לדברי החברה, העובדת החסירה ימי עבודה רבים ולא הודיעה על היעדרותה מראש. בנוסף, החברה טענה כי נתנה לעובדת הזדמנויות להשתנות אך זו המשיכה בשלה. לדברי החברה, הגשת התלונה במשטרה היתה הקש ששבר את גב הגמל שכן העובדת לא פנתה אל המעסיקים בטרם פנתה למשטרה, ובכך, לדברי החברה, היא סתמה את הגולל על יחסי העבודה שכן נוצרה אווירה עכורה.
עוד טענה החברה, כי הסכום ששולם לתובעת בעת פיטוריה כלל את דמי ההבראה, וכי על הזכאות לפיצויי הלנה חלה התיישנות. בנוסף טענה החברה כי העובדת שפוטרה לקחה ימי חופשה רבים מהמותר ולכן יש לקזז סכומים אלה מכל סכום שייפסק לטובתה או לחילופין להעניקם לחברה.
בית הדין לעבודה פסק, כי זכותה של העובדת להגיש תלונה במשטרה וזו אינה מהווה עילה לשלילת פיצויי פיטורים. בנוסף דן בית הדין לעבודה בסוגייה האם העובדת זכאית לפיצויי הפיטורים.
בית הדין לעבודה ציין כי מטרת הפיצויים היא הבטחת מצבו הכלכלי של העובד שיאפשר לו קיום בכבוד עד שימצא מקום עבודה אחר.
שלילת פיצויי הפיטורים או הפחתתם יכולים להתבצע רק אם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק פיצויי פיטורים. מעסיק שטוען כי יש הצדקה לשלול את פיצויי הפיטורים או את דמי ההודעה המוקדמת, נדרש להוכיח זאת, לפי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, או לבקש מבית הדין להפעיל את סמכותו לעשות זאת לפי סעיף 17 לחוק זה.
לצורך כך, על בית הדין לעבודה לבחון את כל הנסיבות: ההקשר בו בוצעו הפיטורים, חומרת הנזק שנגרם לצדדים, משך ההעסקה, טיב היחסים והאמון שהיו בין הצדדים לאורך הזמן, תרומת העובד למקום העבודה ועוד.
במקרה הנוכחי העלו הנסיבות כי העובדת תפקדה כהלכה. היא אמנם איחרה ונעדרה אך אין בכך התנהגות המהווה הפרת משמעת שמאפשר שלילת פיצויי פיטורים.
שנית, יחסי העבודה עם אחת העובדות הגיעו לעימות קיצוני. אם העובדת שהתלוננה סברה בתום לב כי הדבר מצדיק הגשת תלונה במשטרה, זכותה לעשות כן, אפילו אם מדובר בתלונת שווא.
בית הדין לעבודה פסק, כי אין בנסיבות אלו להצדיק שלילת פיצויי הפיטורים. ביחס לפיצויי ההלנה נקבע, כי הזכאות להם התיישנה לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.
בסיכומו של דבר, בית הדין קבע כי הפיטורים לא היו בנסיבות אשר מצדיקות אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים. אי לכך, נקבע כי העובדת זכאית לתשלום שכרה בתקופה זו: חודש לפני הפיטורים עצמם.
בנוסף קבע בית הדין לעבודה כי המעסיק לא שילם לעובדת דמי הבראה ועל כן היא זכאית גם לדמי הבראה במסגרת תביעתה. מצד שני, התובעת חויבה בתשלום בגין דמי חופשה שנלקחו ביתר.
בשורה התחתונה, עולה מפסק די זה, כי הכלל הוא שעל מעסיק שפיטר עובד לשלם לו פיצויי פיטורים. אם המעסיק טוען, כי יש להפחית או לשלול את הפיצויים הללו, עליו הנטל להראות, כי יש לכך סיבה מוצדקת.