נושא המצלמות במקומות עבודה מהווה נקודה בעייתית ומקור בלתי נדלה לחיכוכים בין עובדים למעסיקים. סוגיה זו מגלמת בתוכה שתי זכויות שמתנגשות זו בזו: זכותו של העובד לפרטיות וסכנת הפגיעה בפרטיותו, ומנגד, זכות הקניין של המעסיק, הכוללת את הזכות לפקח על העסק שלו.
עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הזכות לקניין והזכות לפרטיות, קיבלו מעמד חוקתי ולעיתים נוצר צורך לאזן ביניהן במקרים בהם הן מתנגשות זו בזו.
יתרה מכך, חוק הגנת הפרטיות אוסר על פגיעה בפרטיותו של הזולת ללא הסכמתו, והוראת סעיף 3(2) לחוק קובעת, כי פגיעה בפרטיות כוללת צילומו בעת שהוא היחיד.
למרות חשיבותה של סוגיה זו היא נדונה עד כה במקרים בודדים בבית הדין האזוריים לעבודה. הפסיקות היו שונות ממקרה למקרה:
1 פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע, כי התקנת מצלמות בחנות כצעד מניעתי היא כלי ניהולי לגיטימי בתנאי שהיקף הצילומים ואורכם קשור להתנהלות העסק, והעובד יודע מראש שהוא חשוף לצילום במקום עבודתו.
אם המעסיק מתקין מצלמה נסתרת בעוד שהעובד כלל אינו מודע לאפשרות קיומה, זה עלול להיחשב חדירה לפרטיות של העובד, למרות שהמצלמה מותקנת במפעל שהוא קניינו של המעסיק. שכן, העובד עצמו איננו קניינו של המעסיק.
התוצאה של התקנת מצלמה נסתרת, היא שינוי מהותי של תנאי העבודה (לרעה) ולכן מזכה את העובד באפשרות להתפטר בדין מפוטר, כולל בקבלת פיצויי פיטורים.
2 בפסק דין אחר פסק בית הדין לעבודה כי התקנת מצלמות סמויות במטבח, באזור שטיפת הכלים בו עבדו העובדות, אינה מהווה פגיעה בפרטיות. פגיעה בפרטיות היא צילום אדם בעת שהוא נמצא ברשות היחיד.
אזורי עבודתן של אותן עובדות היו פתוחים לכול ואינם בגדר סביבת עבודה פרטית. לכן פסק בית הדין לעבודה כי לתובעות לא יכולה היתה להיות ציפייה סבירה לפרטיות במקומות אלו, אליהם יכולים היו להיכנס בכל עת עובדים אחרים.
אף על פי שהיה מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי שלמעסיק יש הגנות על פי חוק הגנת הפרטיות, והמעסיק עמד במבחן המידתיות על כל חלקיו:
- הוא פעל בתום לב לשם הגנת עניין אישי כשר על יסוד חשדותיו לגניבות.
- המצלמות הוצבו באזור ציבורי אשר בו המעסיק לא היה אמור לצפות כי העובדות יחליפו בגדים כטענתן.
- בנסיבות הקיימות, לא נראה כי נקיטת אמצעים אחרים לבדיקת החשדות, לרבות חיפוש בתיקי העובדות, היוו פגיעה פחותה בפרטיות לעומת ביצוע הצילומים כפי שנעשו.
