עובדות שפוטרו מהעסקתן כגננות הגישו ערעור לבית הדין לעבודה כנגד מעסיק משום שפיטר אותן על רקע התאגדות. הן זכו בערעור כנגד המעסיק ובית הדין לעבודה פסק כי על המעסיק לשלם להן שכר רטרואקטיבית מיום פסק הדין המקורי (שבעקבותיו הוגש הערעור) ועד למועד פרישתן לגמלאות. בנוסף נקבע להן פיצוי בסכום של כ-100 אלף שקלים בעקבות עגמת נפש.
המעסיק התנכל לעובדות משום שניסו לממש את זכותן להתאגד. לכן, קבע בית הדין לעבודה, יש להן זכות לקבל סעד של השבה לעבודה ולפיצוי על עצם ההתנכלות.
מאחר שעובדות אלו בינתיים עברו את גיל הפרישה, אין זה אקטואלי להחזירן לעבודה. מכיוון שכך, פסק בית הדין לעבודה, הן זכאיות לתחליף שכר שיוענק להן רטרואקטיבית עבור התקופה שמפסק הדין המקורי (שבעקבותיו הן הגישו ערעור) עד להגעתן של העובדות לגיל פרישה. בנוסף, פסק בית הדין לעבודה כי כל אחת מהן תקבל מהמעסיק פיצוי של 100 אלף שקל בגלל עוגמת נפש.
פיטורים שמוכתמים ע"י פגיעה הזכות להתאגדות הינם פסולים
בפסיקה פותח מודל 'הכתמה' לפיו, גם אם פיטורי העובד 'הוכתמו' על ידי אירועים הקשורים במימוש זכות ההתאגדות, כדי להביא לכך שההחלטה פסולה, גם אם בצד השיקול הפסול קיימים שיקולים המצדיקים את פיטורי העובד.
סמיכות הזמנים בין מועד הפסקת עבודתן של העובדות, לבין מועד פעילותן להקמת נציגות עובדים אותנטית במקום העבודה, מעביר את נטל ההוכחה אל המעסיק. לאור זאת, על המעסיק להוכיח כי הפסקת העסקתן של העובדות שניסו להתאגד, אינה קשורה לפעילותן ההתאגדותית.
נטל ההוכחה על המעסיק
המעסיק לא עמד בנטל ההוכחה ולא הצליח לסתור את טענת העובדות לגבי קיומה של זיקה בין הפסקת העסקתן בפועל לבין פעילותן למימוש זכותן להתאגד.
כמו כן, המעסיק לא הוכיח כי לא היה בידיו לספק מקום עבודה לעובדות במועד שבו הופסקה העסקתן בפועל, ולא הציג סיבה עניינית להתנערותו מהפעלת הגנים דווקא ערב פתיחת שנת הלימודים.
מכאן שלא ניתן לתלות את החלטת המעסיק להפסיק את עבודתן של העובדות (הגננות) בנימוק ענייני, כלומר בצורך להפסק את העסקתן בשל צמצום פעילות, או מסיבות כלכליות אחרות.
בית הדין לעבודה פסק, כי ניתן למתוח קו רציף בין ההתנהלות הפוגענית של המעסיק המתבטאת בהפסקת העסקתן, ובביזוי החלטות שיפוטיות המורות לו (למעסיק) להחזיר את הגננות לעבודה, או לעשות מאמץ להחזירן לעבודה, החל ממועד תחילת פעילותן להקמת נציגות אותנטית לגננות בעבודה.
לאור כל זאת פסק בית הדין כי המעסיק התנכל לעובדות על רקע מימוש זכותן להתאגד. מכיוון שכך, יש לעובדות שפוטרו זכות לקבל סעד של השבה לעבודה ולפיצוי על עצם ההתנכלות.
עם זאת, נכון להיום סעד ההשבה לעבודה אינו אקטואלי משום שכאמור, העובדות עברו את גיל הפרישה. לפיכך, ביחס לתקופה שממועד מתן פסק הדין שבגינו הוגש הערעור של הגננות ועד הגעתן לגיל פרישה, הן זכאיות לתחליף שכר.
זאת ועוד, בגין נזק לא ממוני נפסק לכל אחת מהגננות לשעבר סכום של 100 אלף שקל, מהסיבות הבאות:
1 התנהלות המעסיק שהפר את החלטות בית הדין לעבודה באופן שאילץ את העובדות לחזור ולפנות לערכאות.
2 פגיעה בניסיון ההתאגדות שלהן בשלב רגיש של התאגדות ראשונית.
3 העובדה כי ההתנכלות באה לידי ביטוי בצורתה החמורה ביותר: פיטורים.
התביעה לפיצוי על עוגמת נפש בשל הפרת החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינן של העובדות ועל הפגיעה בכבודן, מושתתת על סעיף 33יא' לחוק, שבגינה נפסק להן פיצוי על התנכלות מכוח הסעיף האמור ולכן הערעור על דחיית רכיב תביעה זה נדחה.
כמו כן התקבל הערעור של העובדות לגבי אי פסיקת הפרשי שכר. לצורך כך ימונה חשב שיפעל בהתאם להוראות בית הדין הארצי לעבודה.
