בית הדין לעבודה פסק, כי חברה המפעילה מוסכים ושרותי דרך, תשלם פיצוי בסכום השווה לעשרה חודשי משכורת, העומד על 86 אלף שקל, וכן דמי מחלה שלא שולמו, לעובד שפוטר ותבע את החברה בגין פיטורין שלא כדין.
מהפסיקה עולה, כי בית הדין מצא שפיטוריו של העובד מוכתמים בחוסר תום לב, שכן פיטוריו נבעו מהעובדה שלחברה שפיטרה אותו, נודע על הצורך של העובד לעבור ניתוח לב.
פגמים מהותיים: לפיטורים קשר למחלת הלב
זאת ועוד, בית הדין קבע, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך הפיטורים, וכי מדובר בפגמים התומכים במסקנה כי הפיטורים מוכתמים בחוסר תום לב וכי קיים קשר בין ההחלטה לפטרו לבין מצב בריאותו של התובע.
החברה מצידה טענה כי הפיטורים נבעו מירידה בתפוקות של התובע, וכי לראשונה נודע לה על הצורך של התובע בניתוח לב, רק במהלך השימוע. טענה זו של החברה נדחתה על ידי בית הדין.
מהפסיקה עולה, כי חוסר תום הלב נשען, בין היתר, על סמיכות הזמנים והבהילות בהוצאת הפיטורים לפועל. לדברי בית הדין, שני אלה קושרים את הפיטורין למצב בריאותו של התובע.
בנימוקים לפסק הדין נכתב כי החברה כלל לא שקלה תפקיד חלופי לתובע, ורק נתלתה בטענה כי התובע ביקש להיות מפוטר. טענה זו לא הוכחה.
בניגוד לחוק שיוויון זכויות לבעלי מוגבלויות
יתר על כן, בית הדין מציין, כי אף על פי שלא הוכח כי פיטורי התובע נבעו בין היתר בגלל גילו המבוגר, הרי שעל החברה היה לקחת בחשבון את גילו ולשקול התאמת תפקיד חלופי. אלא שהחברה נמנעה מכך.
בנוגע לטענת התובע, כי פיטוריו נעשו בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, קבע בית הדין, כי תלונותיו על עייפות וקוצר נשימה במאמצים, כי הוא מנוע ממאמצים, וכי זימונו לניתוח להחלפת מסתם היא בגדר לקות המגבילה אותו באופן מהותי בתחומי חייו, על פי לשון החוק, גם לקות זמנית מוגדרת כמוגבלות.
בית הדין ציין, הלקות צריכה להגביל באופן מהותי את התפקוד בתחומי החיים, והלקות של התובע עומדת במבחן זה. מהפסיקה עולה, כי סעיף 13 לחוק מחיל את סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, המעביר את נטל הראיה אל המעסיק. כלומר, על המעסיק להוכיח שלא פיטר עובד בגלל מוגבלותו. על מנת שנטל ההוכחה יעבור, קובע בית הדין, מוטל על העובד להוכיח כי לא היה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפטרו.
נקבע כי התובע הוכיח פוזיטיבית שפיטוריו בוצעו בחוסר תום לב, והחברה שפיטרה אותו לא עמדה בנטל ההוכחה, כלומר לא הצליחה להוכיח שהתובע לא פוטר בשל מוגבלותו.
סמיכות זמנים בין ההזמנה לשימוע והשימוע
בנוסף, נמצא כי נפלו פגמים בהליך פיטורי התובע: סמיכות הזמנים בין ההזמנה לשימוע לבין השימוע, מנעה מהתובע אפשרות להתכונן כראוי לשימוע.
בית הדין קבע, כי סיבת הפיטורים אינה מפורטת, כי הפרוטוקול אינו משקף את הדברים שנאמרו בשימוע, כי קבלת החלטה על פיטורי התובע נערכה ללא התייעצות בין כל עורכי השימוע ובלי שנשקלה כל תחלופה תעסוקתית, אף על פי שהחברה היתה מודעת למוגבלותו של התובע ולגילו.
במכלול נסיבות העניין הללו: תקופת העבודה של התובע, גילו המבוגר בעת ההחלטה, הפרת החוק, פגמים בהליך השימוע, והמועד שנבחר לפיטורי התובע שנראה כנועד להתחמק מתשלום דמי מחלה, פסק בית הדין כי על החברה לשלם לעובד שפוטר פיצוי בסכום השווה ל-10 משכורות, בסך כולל של 86 אלף שקלים.
עוד קבע בית הדין כי העובד זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, שכן הוכח כי מועד הפיטורים נבחר על מנת להתחמק מתשלום דמי מחלה.