אברהם אלימלך פירר (הידוע בציבור הרחב בכינוי "הרב פירר") נולד בבני ברק בשנת 1954 למשפחה חסידית. עוד בהיותו תלמיד ישיבה החל להתנדב וסייע לחבר שלקה בבעיות בריאות בהשגת מכשור רפואי יקר. שנים לאחר מכן הקים הרב פירר עמותה שעסקה בהשאלת ציוד רפואי – לימים –אגודת "עזרה למרפא".
אף שהרב פירר לא סיים מעולם את הפקולטה לרפואה, הידע הרב שרכש במהלך השנים כמו כושר הלימוד, ההתמדה והאינטליגנציה הטבעית שבה התברך הפכו אותו למומחה של ממש בתחומי רפואה רבים. רבים מבין המומחים לרפואה שוחרים לפתחו ומתייעצים איתו במגוון רב של בעיות רפואיות. במרוצת השנים הפך הרב פירר ליועץ רפואי מבוקש בציבור כולו ובקרב הקהילה הרפואית. פירר, נאמן לערכים המסורתיים של מדע הרפואה ואינו מהסס לתקוף "מרפאים " המציעים טיפולים רפואיים ותרופות שאינם מקובלים בעולם הרפואי, הוא אף לא היסס לכנות אותם בתואר "שרלטנים".בשנת התשנ"ז זכה הרב פירר בפרס ישראל על פועלו הרפואי . בין הנימוקים של חבר השופטים שהחליטו להעניק לרב פירר את הפרס הם מציינים- "מאז הקמת של אגודת "עזרה למרפא" , שוקד הרב על פיתוחה ועל גידולה, בבחינת 'מוסיף והולך' הוא אינו חוסך מעצמו שום מאמץ, ומסייע לרבבות פונים בכל שטחי העזרה הרפואית תוך הפעלתה של מערכת מתנדבים ענפה.
לכל הפונים אליו, משמש הרב פירר עצמו מקור השראה. הוא ניחן במרץ בלתי רגיל המלווה בסבלנות, במאור פנים ובשקט נפשי שהם תנאי הכרחי לעבודה עם צבור חולים, קשישים ונסעדים הזקוקים יותר לסעד נפשי יותר מכל דבר אחר. מעלות השחר ועד השעות הקטנות של הלילה ממש, פועלים אנשי "עזרה למרפא" כדי להספיק לספק את כל צורכי החולים, נזקקים והמבקשים את סיועם. בין הפונים גם כאלה שהם רופאים בעצמם, והם מקבלים בדרך כלל את הפניותיו ואת רעיונותיו של הרב. הרב פירר בנה מערכת סיוע רפואית לחולים מכל גווני הקשת החברתית. זה שנים מקדיש הרב פירר את כל עיתותיו וכוחותיו לגמילות חסד בהיקף ובגיוון ראויים לציון ובדבקות שאין לה רע.
הוא משמש כתובת נאמנה לכל דורש הנזקק לעזרה רפואית מכל סוג שהוא.
הרב פירר הוא אות ומופת באהבת אדם, במסירות הנפש ובמאור פנים שהוא מעניק לקהל המשחרים לפתחו בכל שעות היממה.
פעולתו המתמדת הנמשכת שלא על מנת לקבל פרס הייתה לשם דבר בפי כל ברחבי הארץ ומחוצה לה, רבבות רבות של בני אדם נזקקו ונזקקים לסיועו, מצאו ומוצאים בו סועד וסומך מסור ונאמן. וכמו שמקצת מאלו המקורבים לעולמה של היהדות נוהגים לאמור "ואין כאן מה להוסיף…"
