מהלך משמעותי צפוי להתרחש בשנים הקרובות כאשר טכנולוגיה לבישה צפויה להיכנס לפעילות במהירות ולתרום רבות למשאבי אנוש. לפי אנתוני מולן, ראש מחקר ופיתוח בחברת Profusion, מחירים נמוכים ומבחר גדול הם המאפשרים את ביצוע המהלך כאשר מטרת המכשירים הללו היא לאסוף מידע לו עשוי להיות ערך רב הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית עבור המעסיקים.
מכשיר כושר לביש טיפוסי יכול לעקוב אחר רמת הפעילות וקצב הלב של העובד. המידע הזה ניתן לניתוח ולשילוב עם נתונים אחרים על מנת לצייר מבט מלא יותר על רווחתו ועל רמות המתח שלו. בטור באתר משאבי אנוש HR Zone כותב מולן שיש להדגיש בשלב זה, שהוא אינו תומך בתרחיש סיוטי בנוסח אורוול ("1984") שבו מעסיקים מכריחים את המועסקים שלהם לוותר כליל על פרטיותם. כל מהלך לכיוון מעקב לביש צריך להיעשות בהסכמה מלאה ושיתוף העובדים.
טכנולוגיה לבישה לשימוש משאבי אנוש צריכה להיטיב עם האנשים בעסק כפי שהיא מיטיבה עם העסק עצמו. צרוף צד שלישי עשוי לעזור לתהליך בכך שהוא מספק חיץ בין הנתונים הרגישים והאישיים של המועסקים לבין המעסיקים שלהם.
איך מידע רב יותר על התנועה, הפעילות והבריאות של המועסקים משפר את הביצועים והמורל שלהם? ברמה הבסיסית ביותר, נתונים לבישים מגלים את רמות המתח של העובדים בכך שהם מראים מתי עלה קצב הלב שלהם על אף שהפעילות שלהם הייתה נמוכה. שילוב המידע הזה עם פרטים על הפעילות הקשורה לעבודה שבה הם עסקו יכול לעזור למשאבי האנוש לגלות פרקטיקות ומערכות יחסים שמזיקות לרווחתם של העובדים.
לדוגמה, אם בכל שבוע, במהלכה של פגישה מסוימת ואחריה העובד או העובדת שהשתתפו בה מגלים עלייה בקצב הלב, זה יכול להצביע על גורם בפגישה שגורם למתח ולנזק. שילוב המידע הזה עם נתונים מסקר רווחה יבהיר בדיוק אילו רגשות אותם אנשים חוו ויספק הקשר נוסף – האם מדובר בהתרגשות, כעס או תסכול שגרמו את העלייה בקצב הלב? ברמה פרטנית יותר, משאבי אנוש יכולים לזהות עובדים שמתוחים תמיד או סובלים משינה לא טובה על אף שכלפי חוץ הם נראים רגועים ואז להעניק להם את התמיכה שלה הם זקוקים.
שילוב טכנולוגיה לבישה כמו Fitbit עם טכנולוגיה שמתעדת תנועה ברחבי המשרד יכול לתת למעסיק תמונה טובה יותר על האינטראקציות של העובדים זה עם זה. עובדים הכבולים לשולחנות שלהם יכולים להיות מזוהים בקלות וצוותים שמשתלבים בתוכם או אינם משתלבים כלל יהיו גלויים לעין.
כל אלה ודוגמאות אחרות אותן מספק אנתוני מולן נשמעות באמת כמו דרך יעילה לאיתור בעיות פרטניות של עובדים ובתוך צוותים ופתירת הבעיות הללו. אבל מי יוכל להבטיח שבדילמה מאיזה עובד צריך להיפרד לאחר שהוחלט לצמצם את הצוות, הכף לא תוכרע לרעת אלה שהתברר שהם סובלים ממתח, חוסר שינה או קצב לב גבוה? מי יוכל להבטיח ש"הסכמה מלאה" ללבוש את הטכנולוגיה אינה נובעת מלחץ חברתי או מחשש לפיטורים?
