שיתוף פעולה
איך היו נראים התהליכים ואסטרטגיות של משאבי האנוש אילו חברות ביססו אותם על ההנחה שהעובדים מתוכנתים לעזור לזולת? את השאלה הזאת מעלה לינדה גראטון, פרופסור לניהול בבית הספר לעסקים של לונדון.
גראטון מסבירה שנקודת הפתיחה שלה היא ההבנה שברוב הארגונים משאבי האנוש מתנהגים כבולם זעזועים בין החברה לבין טבעם הגרוע ביותר של העובדים בה. "הטבע הגרוע ביותר" שהם מדמיינים הוא של אדם שההעדפה הראשית שלו היא לקחת כל מה שהוא יכול ולתת בחזרה הכי מעט שאפשר. הנחה זו מנוגדת למה שנראה סביב. אם תביטו באנשים שאתם מכירים, אומרת גראטון, אתם תבחינו שבחייהם מחוץ לעבודה הם מקדישים מהזמן ומהמשאבים שלהם לעזור לאחרים.
למעשה, מחוץ לעבודה רובנו מה שפרופסור אדם גרנט מגדיר בספרו Give and Take כ"נותנים… אנשים אשר תורמים לאחרים מבלי לצפות לדבר בתמורה…" או "מתאימנים שמתכוונים לחליפין שווים." מעטים הרבה יותר הם "הלקחנים" אשר "חותרים לקבל עד כמה שאפשר יותר מאחרים." אם משתמשים ברעיון של גרנט לשאלה של גראטון, היא הופכת ל"מה היה קורה אילו הפכנו את הקערה על פיה?" יש כמה דברים שגראטון מעריכה שהיו קורים אילו מדיניות משאבי האנוש הייתה מבוססת על האמונה שאנשים אוהבים לשתף פעולה.
דרושים: עובדים משתפי פעולה
ראשית, הייתה מתחוללת מהפכה בתהליכי המיון. אילו בניתם את הארגון עם המודעות לכך שחלק מהאנשים הם "נותנים", אחרים הם "מתאימנים" וכמה הם "לקחנים", את מי הייתם רוצים לשכור? גראטון מניחה שרוב החברות היו מעצבות מחדש את התהליכים לטובת אנשים שהם משתפי פעולה יותר, כלומר "נותנים". הדבר גם היה מבטיח שהמיקוד של ניהול הביצועים היה חיובי הרבה יותר.
כאשר המדיניות מבוססת על כך שהעובדים הם משתפי פעולה שניתן לבטוח בהם, מניחים גם שכל עובד עושה כמיטב יכולתו. כתוצאה מכך, תהליכי פיתוח היו מתנהלים על פי ההנחה שלעובדים יש גישה חיובית והם מוכנים להדריך ולאמן קולגות. אנשים לא ידורגו אחד כנגד השני. במקום זאת מנהלים יתמקדו בבניית הכוחות של כל אחד מהאנשים. זה יוביל לכך שהמעסיקים יספקו עבודה בעלת משמעות לכולם. בסביבה שבה אנו מניחים שכל אחד יהיה נדיב בנוגע לכישוריו ולזמן שלו, קל יותר לעצב מחדש משרות שמאפשרות לכל עובד לחלוק את הידע שלו עם הזולת.
המשמעות של כל זה היא שלמעסיקים יהיה קל יותר לספק לכוח העבודה שלהם הזדמנויות לתת משהו בחזרה. אנשים משתפי פעולה נותנים מעל ומעבר ואינם מגבילים את הנתינה שלהם להקשר אחד ספציפי. בארגון המבוסס על תרבות של נתינה, יום העבודה יהיה בנוי כך שלאנשים יהיה זמן לתת לקהילה שסביבם כמו גם לעסק.
שינויים כאלה עשויים להפוך את מקום העבודה לנעים יותר, אבל כיצד הם יתרמו לעסק? גראטון מאמינה שאחד היתרונות של אנשים משתפי פעולה מביאים עמם הוא היכולת לבנות רשתות קשרים גדולות שבנויות מקשרים חלשים – אותם קשרים קלילים שכולנו יוצרים על בסיס יומיומי ושהוכחו כבר כבעלי ערך רב יותר מאשר קשרים חזקים (מערכות יחסים עם חברים ומשפחה) בהקשר של עבודה.
אנשים שנדיבים מספיק כדי לעזור לאלה שאינם מכירים בונים רשתות גדולות שלהן ערך רב לא רק לפרט אלא לארגון כולו.
