מחקר של אליסטייר שפרד מאוניברסיטת סאות' האמפטון מראה שתקשורת סדירה בתוך הקבוצה ומחוצה לה משפרת את ההצלחה. על פי הנתונים, הצלחתם של צוותים הייתה קשורה פחות לניסיון, השכלה, איזון מגדרי ולטיפוסי אישיות. ההצלחה כן נקשרה בברור לגורם אחד: האם כולם מדברים זה עם זה?
אבל יש דיבור ויש דיבור. הדיבור האידיאלי הוא כזה המתאפיין בפרצים קצרים ומלאי חיות המאפשרים לדובר לחוש שהצד השני מקשיב, מעורב ובוטח בו. נאומים ארוכים לעומת זאת נקשרו לתוצאות בלתי מוצלחות. עבור קבוצות שעוסקות ביצירה, נמצא שהגורם החשוב שעושה את ההבדל בין הצלחה לחוסר הצלחה הוא האם אנשי הצוות מרבים לדבר גם עם אנשים מחוץ לקבוצה.
הגורמים שמכונים "מעורבות" ו"חקרנות" נמצאו במחקרים שונים כמסבירים 40% מההבדל בין קבוצות נמוכות ביצועים לבין קבוצות גבוהות ביצועים. נראה שחלק גדול מהמעורבות מתרחש מחוץ לפגישות רשמיות.
דברו קצר
בסביבת עבודה משרדית, וסביר שבמקומות עבודה בכלל, אינטראקציות קצרות בין חברים לעבודה, מנהלים ולקוחות מקדמות רעיונות חשובים תוך הימנעות מפגישות ארוכות בנות שעה שהן כמעט חסרות תועלת. אנשים שעובדים כעצמאים ולעיתים קרובות מתקשרים על לקוחותיהם בפרצי דיבור קצרים הדומים לאלה שנמצאו יעילים, קוצרים את אותם הפירות של מעורבות הדדית.
מחקרו של שפרד מציע גם תקשורת שוטפת מחוץ לתעשייה שאליה אתם משתייכים ומחוץ לקבוצה שלכן כאמצעי להיפתחות אל נקודת המבט של צד שלישי. התיאוריה היא כזאת: אם אינכם יכולים לומר את מה שאתם צריכים לומר במילים ספורות, כנראה אינכם מבינים אותו בצורה מלאה.
איך מנהלים יכולים לגרום לצוותים שלהם להתנהל על פי הנוסחה של שפרד? זה מתחיל בבניית הצוות והקפדה על התאמה תרבותית. כדי שהעובדים ידברו, ביניהם צריך להיות עם יד על הדופק ולשים לב לאווירה בתוך הצוות. נוסף על כך יש לנסות לצמצם את הפגישות הארוכות ולגרום לאנשים להבין שחילופי המידע צריכים להתבצע תוך תקשורת שוטפת בדיבור ביניהם.