בכנס ההדרכה השנתי הרצה ד"ר דובי וייס, המייסד הפדגוגי והמדען הראשי של "עת הדעת", על למידה והדרכה באמצעות המחשב, ופתח בעובדה: מה ההבדל בין הלמידה בבית הספר פעם, לעומת כיום? התשובה: אין הבדל! עד היום מתכנסים התלמידים בכיתות, ומורים מלמדים בשיטה המסורתית הפרונטלית. בהמשך הציג וייס את פרויקט "עת הדעת" המשלב טכנולוגיה מרתקת הנותנת מענה מיידי לכל תלמיד, אך שאינה מבטלת ואף לא לרגע את מקומו המרכזי של המורה. ראשית פתח בבעיות הנפוצות הקיימות בלימוד בכיתה המסורתית:
- קושי לתת מענה לשונות. כיתת לימוד מכילה מעל 30 תלמידים ולפחות ארבע רמות לימוד שונות.
- קושי ליצור למידה משמעותית. המודל על פיו יש להקיא את החומר ולקבל ציון, פותח בעבר על ידי הפרוסים כחלק מהמהפכה התעשייתית. כיום אנו נמצאים בעידן של עובדי ידע ולא של עובדי יזע. לכן מה שצריך לעשות הוא לייצר הבניית ידע. כשלומדים דבר משמעותי – התלמידים לא יושבים באופן פסיבי. ללמד זה לא למלא דלי אלא להצית אש. יש להיות אקטיביים, לחבר בין הידע הישן לידע החדש. מטפורת המרצה הממלא דליים כבר עברה מן העולם. מנהל אתר בנייה הוא רלוונטי בהרבה יותר. המנהל מזמן לבנאים חומרים כדי לבנות. לוח, אוזניית "מדונה", אלה הם החומרים שיש. ככל שהתלמידים הילדים גדלים, כך עיניהם נוצצות פחות.. הן כובות כי הם הבינו מהו בית הספר. הציונים חשובים, אך הרבה יותר חשוב הדשבורד הפיזי והווירטואלי שנותנים למרצה. למדריך אחד יש קושי רב להעביר לכל כך הרבה סטודנטים את כל אלה.
- הערכה מעצבת מעטה מדי: כולם חותרים אל הציונים הסופיים, אך הערכה תוך כדי למידה היא זו שתורמת ללמידה עצמה, ומתן הערכה ומשוב לתלמידים במהלך ההרצאה הפרונטלית הוא כמעט ואינו אפשרי.
- הפער הקיים בין המציאות התוך כיתתית לבין מציאות החיים של המאה ה-21. חייבים כלים על מנת להדגים ולהמחיש לתלמידים/ לעובדים תוך כדי למידה את המיומנויות החשובות כיום, כמו חשיבה מחוץ לקופסה, שיתוף פעולה, תקשורת ועוד.
אז מה עושים? לדבריו של דובי וייס, במהלך השנים כולם מנסים לחשוב מהו הפתרון לבעיות האלה. פתרונות כמו זרם חינוכי אחר כמו האנטרופוסופיה, הקטנת מספר התלמידים בכיתות ובתי ספר פרטיים – אינם ישימים בעיקר בשל בעיות כלכליות. מחשבות על החלפת המורים שהם אלה שכביכול לא מתאימים – אינן נכונות.
הפתרון היחיד הוא שימוש בטכנולוגיה ושילובה לטובת למידה משמעותית: ההיסטוריה מראה כי "מכונות הלמידה" רק הראו לתלמיד אם הוא טעה צדק. בשנות ה-80 בראו את הלומדה, שהוותה מורה פרטי אוטומטי (teacher in a box). השקיעו בה מיליארדים, ואז התחילו לשאול את השאלה אם הן באמת אפקטיביות – והתשובה היתה עצובה: אין ללומדות כמעט שום אפקט: כמה מפתיע שהגולם הזה אינו יכול ללמד. גם הדרישה ממורים לתת להם כלים פתוחים ברשת האינטרנט ולתת להם להכין את השיעורים, גרמה להם לזעוק השמיימה.
לכן פרויקט עת הדעת מזמין לחשוב מחוץ לקופסא – והפעם באמת. יש להוציא את המורה אל מחוץ לקופסא, כאשר הקונספט של "עת הדעת" רצה לבדוק האם יש בכל זאת דרך שמדריך אחד ילמד 35 תלמידים. הפרדיגמה הראשונה שהנחתה את הפרויקט היא לא לוותר על המדריך.
האלמנטים שהנחו את מקימי פרויקט עת הדעת:
- תשתיות טכנולוגיות. החלטה מתי אפשר להשתמש בלפטופ ומתי בטאבלט, במקרן או בלוח חכם.
- התכנים מתוקשבים ולא "טפשים". הרעיון הוא לא לקחת ספרים, לסרוק אותם למחשב ולדמיין שאנו עובדים במאה ה-21. תכנים חכמים הם כאלה שנעשה אותם אינטראקטיביים ושיהיו מודולאריים למערכת הניהול.
- בעניין הפלטפורמה, נעשה שימוש בתפיסות חדשות שהותאמו למאה ה-21. פלטפורמה שתתאים לעידן הנוכחי, כזו התומכת ב- Data driven teaching. כיום ניתן ללמוד בכל מקום ובכל זמן וחשוב שהפלטפורמה תוכל לתת מענה לכך.
לסיום הציג דובי וייס סרטון שהציג את מערכת עת הדעת. המערכת מאפשרת למורה להסביר לתלמידים את החומר באופן ישיר, אך יחד עם זאת מאפשר להם ללמוד לבד או בקבוצות, יכול לתקן לכל התלמידים את הטעויות שלהם, ומבלי להביך אותם בפני חבריהם. ניתן לתרגל, והדבר מגביר את העניין ואת המוטיבציה של התלמידים. המערכת היא כולה בשליטתו של המורה/ המדריך ועל כן היא מעצימה אותו. מורה שמשתמשת כיום במערכת בבית ספר בתל אביב, הסבירה כיצד חששה מהטכנולוגיה, מהשימוש בה ומכך שהיא בסופו של דבר תחליף אותה. אך היא גילתה שהמערכת קלה לשימוש והיא – המורה – ששולטת בה. כיום עובדת המערכת ב-200 בתי ספר.