מרכזי הערים הגדולות הולכים ומתכסים במגדלי זכוכית ומתכת המאכלסים משרדים. הארכיטקטורה הזאת משפיעה באופן דרמטי על האופן שבו אנו חווים את הרחוב – הצללות והבהקים דרמטיים ומלאכותיים, החזרת קרינה, השתקפויות, שינוי זרימת האוויר ויצירת תאים של מיקרו אקלים שבדרך כלל, לפחות בישראל, חם בהם יותר מאשר בסביבה הכללית. המגדלים משנים כמובן את הנוף ולשם הקמתם נעקרים בתים ישנים ועצים. מאידך נוצרת סביבם התרחשות, שאפשר לחוש בה אם מסתובבים באזורי המשרדים בשעות הצהריים ורואים את שטף העובדים העוברים ממבנה למבנה כדי לאכול ארוחת צהריים.
אבל כעת, עם המכשירים הניידים ואינטרנט אלחוטי זמין כמעט בכל מקום, עולה השאלה עוד כמה זמן יהיו נחוצים המגדלים האלה.
הטכנולוגיה טשטשה את גבולות המשרד בשני אופנים: הגבולות הפיזיים – כבר לא חייבים להגיע לשם כדי לדבר בטלפון או להשתמש במחשב; גבולות הזמן – מכיוון שאפשר לעבוד מהבית, היטשטשו גבולות שעות העבודה. מלבד מחשבים ניידים וטלפונים סלולאריים, טכנולוגיות כמו סיבים אופטיים, אבטחת מידע באמצעות VPN (Virtual Private Network, רשת מחשבים מדומה), ועידות וידיאו באיכות גבוהה וה"ענן", הפכו את המשרד למקום שהולך והופך למיותר מאי פעם. אולי כבר אין צורך במסדרונות מרובי הדלתות, בכוורות ב-open space ובפינת הקפה. ייתכן שחדר ישיבות, דלפק קבלה ועמדת מזכירות הם כל מה שנחוץ כדי לשרת עובדים ואורחים שפוקדים את המשרד מדי פעם.
כעת, משברור שהטכנולוגיה שינתה את הדרך שבה אנו עובדים, הגיע תורה של הסביבה להגיב. באופן מסורתי ערים שיקפו את החלוקה הברורה בין בית לבין עבודה והיו בהן אזורי תעשייה, שכונות מגורים, אזורי משרדים ולעתים גם מתחמי בילוי נפרדים. התשתית – כבישים מהירים, מגרשי חנייה, תחנות מרכזיות ותחנות רכבת, תוכננו או נוצרו בהתאם לחלוקה הזאת ועל מנת להוביל אותנו מאזור אחד לאחר בהתאם לשעות היממה. לא בהכרח בהצלחה בכל המקומות, אבל זה כבר סיפור אחר. אז מה קורה כאשר יותר ויותר אנשים מתחילים לעבוד מחוץ למשרד?
אנחנו משתנים. ומה עם הסביבה?
אנו זקוקים לאינטרנט אלחוטי בגינות ובתחבורה הציבורית. אנחנו זקוקים למקומות שיכולים להפוך למשרדים ארעיים, לדירות שיתאימו הן למגורים והן לעבודה, אנחנו צריכים קווי תחבורה ציבורית שפועלים בשעות ששונות ממה שמוגדר כ"שעות שיא ושעות שפל" ולאו דווקא בין הנקודות המרכזיות שהוגדרו בעבר. אולי כבר אין צורך באוטובוסים שמסיעים עשרות אנשים בכל פעם במסלולים מוגבלים, אלא במוניות שרות גמישות וזריזות יותר, במסלולי אופניים מפותחים יותר. בעולם שבו הולכי רגל מסתכלים בעיקר על הסמארטפונים שלהם ולא על סביבתם, צריך כנראה לחשוב מחדש על האופן שבו מבטיחים את שלומם בצמתים ובמעברי חצייה. בניו יורק, למשל, ב-110 הצמתים המסוכנים ביותר בעיר, כתבו את המילה LOOK! (הסתכלו!) על פסי החצייה עצמם, כששני ה-O מאוירים כעיניים. השילוט מיועד כמובן לאנשים שעסוקים בשליחת מסרים דרך המכשיר הנייד ומבטם פונה מטה.
למעשה, מה שנראה כמו חידוש באורח החיים ובאופי העבודה, אינו כה חדש. אלה הם דפוסים שהתקיימו לפני המהפכה התעשייתית והיטשטשו בהדרגה עם הזמן. בעבר אנשים שנהרו אל מקומות העבודה בין 09:00 ל-17:00 היו החריגים. בעלי חנויות גרו בדירה מעל העסק, רוב הנשים עבדו בבית (כן, לבשל, לקפל כביסה, לחנך ילדים ולגהץ זה לעבוד, גם אם לא מקבלים תלוש משכורת בסוף החודש), העוסקים במלאכות זעירות גם כן עבדו בבית וכך גם חקלאים ועובדים אחרים.
מתכנני ערים, אדריכלים ורשויות מקומיות יצטרכו להתאים את התוצרים שלהם למגמת ההתגמשות במקום העבודה. חלק מהשינויים כבר ניכרים, אפילו בישראל, גם אם לא במידה מספקת: בשנה שעוברה הושק בתל אביב הפיילוט של אינטרנט במרחב הציבורי, מסלולי אופניים נראים ביותר ויותר מקומות וכך גם מוניות שירות, בתי קפה רבים נראים כמו open space במשרד וחללים לעבודה ציבורית כמו ההאב בתל אביב ומקום בזמן בעין שמר.