דיני עבודה
עובדי מחלקת המחשוב בביטוח לאומי פנו לבית הדין לעבודה כדי שזה יכיר בהם כעובדי המוסד, על אף שהם הועסקה באופן רשמי דרך חברת כוח אדם. בית הדין לעבודה הכיר בהם כעובדי המוסד לביטוח לאומי ומשזה סירב להשלים עם הפסיקה והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה – קבע גם הארצי כי המוסד לביטוח לאומי הוא המעסיק של עובדי המחשוב.
בתי הדין לעבודה (האזורי ולאחר מכן הארצי) דחו את הטענה של המוסד לביטוח לאומי לפיה חברת כוח האדם היא המעסיקה הרשמית של עובדי המחשוב וקבעו כי הוא המעסיק של העובדים, בהסתמך על ההלכה בדבר זיהוי המעסיק בנסיבות בהן קיימת מערכת יחסי העבודה משולשת. כאשר קיימת מערכת יחסים ברורה בין העובד למעסיק, זהות המעסיק נקבעת בהתבסס על בחינה מהותית של מכלול מאפייני ההתקשרות בין הצדדים.
בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב השופטים עמירם רבינוביץ, שמואל צור וסיגל דוידוב-מוטולה, דחה את טענת ביטוח לאומי לפיה זהות המעסיק נתונה להסכמה הדדית בין הצדדים, לאור מסגרת הסטאטוס הקוגנטי של יחסי עובד-מעביד. בית הדין פסק כי בין העובדים לבין המוסד התקיים קשר ישיר כשל עובד-מעביד, לאורך כל תקופת עבודתם: הקשר הזה בא לידי ביטוי, תחת מבחן המהות, היות שהתקיימו התנאים הבאים: הביטוח הלאומי הוא הגוף שערך את מבחני הקבלה לעובדים, הוא זה שהחליט על גיוסם ועל הצבתם, המוסד קבע את תנאי ההעסקה של העובדים ואישר את בקשות החופשה שלהם. ביטוח לאומי אף הנחה את עובדי המחשוב, בהיבט המקצועי, באופן שוטף וכאמור, מקום עבודתם הפיזי היה במשרדי המוסד.
בית הדין הארצי לעבודה התייחס למאפיינים הייחודיים של עובדי ענף המחשוב בביטוח לאומי, אשר יכולים לעבוד על תקן עובדים פנימיים לכל דבר ועניין ו/או כנותני שירותים חיצוניים. המוסד לביטוח לאומי לא ביצע מיקור חוץ לשירותי המחשוב ובנוסף הוא לא העסיק את כלל עובדי המחשוב באמצעות חברת כוח אדם (ישנם עובדי מחשוב המוגדרים כעובדי המוסד לכל דבר ועניין) – על כן, בית הדין הארצי לעבודה פסק כי המוסד לביטוח לאומי הוא המעסיק האותנטי של אנשי המחשוב.
