קהילת ה-HR הגלובאלית מנהלת שיח אינסופי בנושא הגבולות (הווירטואליים) בין העובד למעסיק ו/או בין מועמד למעסיק פוטנציאלי בכל ההיבט של רשתות חברתיות. בעקבות שימוש גובר והולך של מעסיקים בפרופילים של עובדים ומועמדים, כדי לדלות פרטים, לעקוב אחר הפעילות שלהם ואחר היחסים שלהם עם עמיתים מהעבודה, לקוחות וגורמים חוץ ארגוניים (לרבות מתחרים) ועוד, החלו מגייסים רבים כמו גם המעסיקים עצמם לדרוש מהעובדים ומהמועמדים את הסיסמאות שלהם לחשבונות הפייסבוק, טוויטר ולינקדאין. במקביל, מנהלים ומגייסים רבים מאלצים את העובדים לאפשר להם גישה לחשבונות על ידי כך שהם דורשים לאשרם כחברים, כך שתהיה להם גישה ישירה לרשימת החברים, הקבוצות ומגוון הפעילויות שלהם בכל עת.
המחוקקים במדינת מרילנד שבארה"ב היו הראשונים שזיהו את הבעייתיות שבעניין והעבירו בשוע שעבר חוק האוסר על מעסיקים ו/או מגייסים לדרוש גישה לחשבונות של העובדים והמועמדים ברשתות החברתיות, בדיוק כפי שהוא אוסר על מעסיק או מגייס לשאול מועמד או עובד בדבר האוריינטציה המינית שלו. חוק זה עומד להיות חוק הפרטיות ברשתות חברתיות הראשון מסוגו בארה"ב. עובד או מועמד שיידרש לסיסמה שלו יוכל לתבוע את המעסיק.
מליסה גאומן, העומדת בראש מחלקת זכויות העובדים באיגודים המקצועיים במגזר האזרחי, אמרה בהודעה לעיתונות כי אלו חדשות נפלאות "זה אקט מתבקש של הצבת גבולות במדיה שעד כה התנהלה ללא גבולות."
הצעת החוק שהתגבשה במרילנד (ובקרוב אף במדינות נוספות וביניהן אלינוי), באה בעקבות פרשה אחת שהגיעה לכותרות: רוברט קולינגס הגיש מועמדותו למשרה וכאשר זומן לראיון עבודה, הוא נתבקש על ידי מנהל הגיוס למסור את הסיסמה שלו לעמוד הבית שלו בפייסבוק. כאשר שאל את המגייס מדוע הוא זקוק לה, המנהל השיב: "אני רוצה לעבור על רשימת החברים שלך, לוודא שאתה לא בקשר עם גורמים עוינים ושאתה לא חבר בכנופיה או משהו כזה….".
קולינגס התראיין לאחר הפרשה ואמר שהוא הרגיש מושפל: "זו חדירה לפרטיות בדיוק כמו להתקין מצלמות וידיאו והאזנות לטלפון בבית שלי, כדי שניתן יהיה לעקוב אחרי, לדעת עם מי אני מתראה ומה אני עושה בכל זמן נתון."
