לא פעם נאמר שלחפש עבודה זו עבודה. כיום לא קל להשתלב בעולם העבודה, גם למי שדף קורות החיים שלו מתהדר בניסיון רב, בידע ובהשכלה מרשימים. זוהי מלאכה מורכבת הגוזלת זמן רב ותשומת לב מירבית.
כשמדובר באנשים שאובחנו כסובלים ממחלת נפש כלשהי, ההתמודדות על משרה מהווה קושי גדול כפליים. על אף הקשיים, מרבית האנשים הסובלים ממחלות נפש מסוגלים לעבוד ולהצליח בעולם העבודה.
כיום ישנם עמותות וארגונים המסייעים לאוכלוסיות אלו לצלוח את המסע המפרך לעולם התעסוקה ולהשתלב במקומות עבודה לאורך זמן.
אנוש היא עמותה ישראלית לבריאות הנפש, שנוסדה בשנת 1978 על ידי קבוצת משפחות, מתנדבים ואנשי מקצוע. בעמותה חברים כיום כ-5,500 משתקמים, והיא מפעילה שירותי שיקום ב-55 סניפים ברחבי הארץ מהצפון לדרום.
מטרתה העיקרית של העמותה היא לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נכי הנפש בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור ולהביא את המשתקם לעצמאות. כדי להשיג את המטרה נעשה תהליך הכולל שיפור היכולות התפקודיות הנובעות מההתמודדות עם הנכות הנפשית .
העמותה מנוהלת על ידי ועד מנהל המורכב ממתנדבים מתחומי עיסוק שונים, ומעסיקה כ-700 עובדים מקצועיים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק ובאומנות, מדריכים חברתיים ומדריכי שיקום. היא דואגת לליווי מקצועי לעובד ולמעסיק לכל אורך זמן העסקתו ומתאימה את המועמד לדרישות התפקיד. כמו כן היא מציגה את היתרונות של העסקת עובדים אלה:
מדובר באוכלוסיית עובדים בעלי מוטיבציה גבוהה; החברה עוסקת ותורמת לנושא האחריות החברתית, התורמת למוניטין החברה; הגדלת קהל הלקוחות ופנייה לפלחי שוק חדשים ומגוונים; הרחבת הפתיחות של העובדים בחברה לקבלת אנשים בעלי צרכים מיוחדים; אפשרות לתשלום שכר מינימום מותאם על פי חוק העסקת אנשים עם מוגבלויות.
המסע לג'וב האולטימטיבי אצל מרבית המועמדים כולל חיפוש מסיבי אחר משרות במודעות הדרושים, ברשתות חברתיות ובהפעלת קשרים. וכולל תחרות לא פשוטה בראיונות עבודה ובתהליכי מיון שונים. עולם העבודה עבור בעלי התמודדות נפשית או רפואית כזו או אחרת, במקרים רבים נראה מנותק ובלתי ניתן להשגה.
בין הפטיש לסדן
חוק העסקת אנשים עם מוגבלויות התשנ"ח 1998, נועד לעגן את השתתפותו השוויונית של אדם עם מוגבלויות בפעילויות בחברה בתחומי החיים, תוך התחשבות בצרכיו המיוחדים, ולהגן על חירותו ועל כבודו. החוק מציג עקרונות שונים, ובהתייחסו לעולם העבודה נאמר בו שאין להפלות אדם עקב מוגבלותו בקבלה לעבודה, בקידומו ובפיטוריו. על המעביד להתאים את העבודה ודרישותיה לעובד, אם אין הדבר נטל כבד מדי עליו.
ובאמת בפועל, לא כל מעסיק פתוח להעסקת אנשים בעלי מוגבלויות, כאלו או אחרות. מה עושה רכזת גיוס בחברת השמה וכוח אדם, החשופה למשרות רבות המקבלת שיחת טלפון ממתנדבת שעושה הכל כדי לעזור לעובד בעל המוגבלות למצוא עבודה? היא מרגישה כבורג קטן במערכת שאינו יכול לעשות עם המידע הזה דבר.
במקרה כזה רכזת הגיוס נמצאת בין הפטיש לסדן: בין חברת ההשמה שבה היא עובדת, הלהוטה לרצות את הלקוח שלה ולגזור את הקופון עבור השמת העובד, לבין הלקוח, המעוניין לאייש את המשרה באמצעות העובד הטוב ביותר. על סוגיה זו ועוד נרחיב בסדרת כתבות בנושא העמותות וחיבורן לעולם התעסוקה.
נושא סדרת הכתבות נשמע מבטיח ונראה שנעשה שימוש במונחים הרלוונטים לתחום השיקום בבריאות הנפש.
יש לציין, שעבור חלק מאוכלוסיית המתמודדים עם מחלות/הפרעות נפשיות, עבודה בשוק העבודה הפתוח, הוא "המוצר הסופי" ולעיתים ישנה דרך ארוכה העוברת במסגרות מוגנות, כגון מפעלים מוגנים, מועדונים תעסוקתים, בהם משפרים מיומנויות הדרושות במקום עבודה ומפתחים זהות תעסקותית.
אתגר נוסף הטמון במעבר לשוק העבודה הפתוח הוא היכולת להתמודד עם סטיגמה של "החברה הבריאה" במקום העבודה כלפי נפגעי נפש ובאופן פרדוקסלי עם סטיגמה עצמית הגורמת לעיתים למתמודד לנסות להוכיח שהוא "שווה כמו" כל עובד אחר, אם לא יותר.
מצפה לכתבות הבאות בסדרת הכתבות.
זיו