כנגד פקיד בכיר בביטוח לאומי הוגשה תלונה על הטרדה מינית מינית של אחת העובדות. הפקיד הושעה מתפקידו עד תום הבירורים. בית הדין למשמעת, של שירות נציבות המדינה, מצא לנכון להרשיעו למשך חמש וחצי שנים. בתום תקופת ההשעיה פוטר הפקיד רשמית.
לאחר חקירת הפרשה, העמידה המדינה את הפקיד למשפט בהליך פלילי בגין הטרדה מינית, אך הוא זוכה מחמת הספק. לאחר שזוכה מאשמה פלילית, הגיש הפקיד עתירה לבית הדין המשמעתי של הנציבות, בה הוא ביקש שיכירו לו בתקופת ההשעיה לצורך חישוב הגמלה. בית הדין המשמעתי קיבל את תביעתו וכתגובה – ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד.
המדינה טענה כי בהחלטתו להעניק גמלה לעובד, חרג בית הדין המשמעתי מסמכותו וזאת היות שהחוק מאפשר להורות על חישוב תקופת ההשעיה כתקופת שירות במקרים מסוימים, אולם במקרים של השעיה בגין הטרדה מינית ונסיבות מחמירות נוספות, העובד איננו זכאי לגמלה עבור תקופת השעייתו. המדינה טענה כי בית הדין המשמעתי לא ייחס חשיבות לחומרת הסעיף (הטרדה מינית) ולעצם העובדה שבית הדין המשמעתי בכבודו ובעצמו הרשיעה אותו בעבירה זו.
הפקיד טען להגנתו כי הוא הושעה מעבודתו בעקבות "חשד" להטרדה מינית אולם הוא זוכה בהליך הפלילי. בכתב ההגנה שלו הדגיש הפקיד כי מטרת חוק הגמלאות איננה להעניש, אלא להעניק לעובדים זכויות.
שופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן, קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אמנם תכליתו העיקרית של חוק הגמלאות היא תכלית סוציאלית, אך אין להתעלם מן העובדה שקיימות בו הוראות בעלות 'משמעות עונשית', ולפיכך עובד שפוטר אינו זכאי להכרה בתקופת ההשעיה כבתקופת שירות (המקנה זכאות לצבירת גמלה).
השופט יועד הכהן: "לגישתי, הניסיון להפריד בין התשתית העובדתית ששימשה להרשעת המשיב וכללה הקשר מיני ברור, לבין הוראות החיקוק, שהן ניטראליות לפי לשונן, הוא ניסיון מלאכותי ומאולץ, אשר נבע כנראה מכוונה של בית הדין, שאין לגנותה ברמה האנושית, ללכת לקראתו של המשיב, מתוך התרשמות ממצבו האישי והכלכלי, אולם הוא איננו מתיישב עם הוראות החוק".
