שיתוף

שעות הנסיעה של עובד אל מקום העבודה והשעות שהוא נוסע בחזרה אל ביתו, אינן נחשבות לשעות עבודה המזכות בתשלום שכר, אלא אם נקבע אחרת בהסכם העבודה.

עם זאת, על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, יש נסיבות שבהן יש מקום לחרוג מהכלל ולהכיר בשעות הנסיעה לעבודה כחלק משעות העבודה.

לדוגמה, זמן הנסיעה לעבודה יכול להיחשב לזמן עבודה, אם העובד נדרש להתחיל את עבודתו אצל לקוח של המעסיק, וכאשר שעות הנסיעה אל הלקוח הן רבות (יותר משעות הנסיעה לעבודה), ובמקביל, הצדדים התכוונו מראש ששעות נסיעה אלו יהוו חלק משעות העבודה.

זאת ועוד, גם עובד שטס לחו"ל לצרכי עבודה, אינו זכאי לשכר עבור שעות הטיסה לעבודה בחו"ל, כאשר שעות הטיסה הן מעבר לשעות יום העבודה, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות.

חוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות עבודה כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה עצמה. בכל מקרה, העובד זכאי לקבל החזר הוצאות נסיעה עבור הנסיעות מביתו אל מקום העבודה ובחזרה.

לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה, בערעור של מעסיק וערעור של עובדים, כי זמן נסיעה לעבודה וממנה אינו נלקח בחשבון כחלק משעות העבודה.

לדברי בית הדין הארצי לעבודה, העובדה שהמעסיק מממן לעובדיו הסעה לעבודה על חשבונו, אינה מעידה על כך שזמן ההסעה מהווה חלק משעות העבודה שיש לשלם עבורן.  

עצם המימון של ההסעות לעבודה לא מהווה כשלעצמו סיבה כדי להפוך שעות הנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה, לשעות עבודה.

העובדים שתבעו את המעסיק בבית הדין האיזורי טענו, כי מאחר שהמעסיק מספק לעובדיו הסעה, וכתוצאה מכך הם עומדים לרשותו בזמן הנסיעה לעבודה, הרי שזמן הנסיעה צריך להיחשב כזמן עבודה.

שופטי בית הדין הארצי הבהירו כי ככלל, זמן נסיעה לעבודה ובחזרה הביתה לא נלקח בחשבון כחלק משעות העבודה.

העובדה שהמעסיק העניק לעובדיו הסעה על חשבונו אין פירושה שמדובר בשעות עבודה, והיא כשלעצמה לא הופכת את שעות הנסיעה לעבודה לשעות עבודה המזכות את העובדים בשכר.

לאור זאת, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי העובדים לא עבדו שעה נוספת מלאה בכל יום עבודה בימי חול, כפי שפסק לזכותם בית הדין האיזורי לעבודה, אלא חצי שעה נוספת בלבד, ולכן יש להפחית את גמול שעות הנוספות שנפסק להם בבית הדין האיזורי.

תחילתו של ערעור זה (על ידי המעסיק), בתביעה של ארבעה עובדים בנוגע לגמול שעות הנוספות, שנדונה בבית הדין האיזורי.

בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי העובדים עבדו 10 שעות עבודה ביום, בימים ראשון עד חמישי, בכל יום מהשעה שבע בבוקר ועד השעה חמש אחר הצהריים.

המעסיק הפחית משעות אלה שעת הפסקה, ולכן בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי המעסיק ישלם לתובעים שעה נוספת אחת לכל יום חול.

בנוסף, פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי עבודתם של העובדים בימי שישי כללה שלוש שעות נוספות.

המעסיק טען בערעור, כי גרסתם של העובדים בנוגע לשעות עבודתם אינה עקבית ואף לא פורטה מלכתחילה בתצהיריהם, שכן הם התייחסו במסגרתם להיקף השעות ממועד כניסתם לרכב של המעסיק ועד לחזרתם ולא לשעות העבודה עצמן.

כנס משאבי אנוש במגזר הציבורי

כנס פיתוח ארגוני

כנס AI למשאבי אנוש

כנס דיני עבודה

אין תגובות

השאר תגובה