ארגון שלא נותן לעובדיו תלוש שכר כדין בכל חודש, לא נותן לעובד הודעה על תנאי העסקתו בתחילת עבודתו, לא יוכל להוכיח ששילם לעובד כדין את שכרו, ואת פידיון ימי החופשה והחגים. בנוסף, יאלץ המעסיק לשלם לעובד פיצוי עונשי על אי מסירת תלושי השכר וההודעה לעובד.
אם, לאחר סיום עבודתו של העובד בארגון הוא יחליט לתבוע את המעסיק על הפרשי שכר עבודה, פידיון חופשה ודמי חגים, נטל ההוכחה יוטל על המעסיק. בהיעדר תלושי שכר כדין, המעסיק לא יוכל להוכיח כי שילם לעובד את מלוא שכרו.
לאחרונה קיבל בית הדין הארצי לעבודה ערעור של עובד בנוגע להפרשי שכר מינימום ולסכום פדיון החופשה ודמי החגים שנפסקו לו.
בנוסף יקבל העובד פיצוי (בסכום כולל של 8000 שקלים) משום שלא ניתנו לו תלושי שכר כדין ולא ניתנה לא הודעה לעובד שמפרטת את תנאי העסקתו.
הסכום הכולל בו חוייב המעסיק כפיצוי לעבוד עבור כל הרכיבים הללו עומד על 76.607 אלף שקלים.
בית הדין הארצי לעבודה לא מצא מקום להתערב בסכום הפיצויים העונשיים שפסק בית הדין האיזורי לעבודה לזכות העובד בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה על תנאי עבודה.
בתביעה הראשונית לבית הדין האיזורי, קיבל בית הדין האיזורי לעבודה באופן חלקי את התביעה של העובד לפידיון חופשה ודמי חגים וחייב את המעסיק לפצות אותו בפיצוי עונשי בסכום של 3,000 שקלים משום שלא נמסרו לו תלושי שכר, ופיצוי בסכום של 5,000 שקלים בשל אי מתן הודעה על תנאי עבודה.
כאמור, בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כך:
1 הפרשי שכר מינימום:
בית הדין הארצי לעבודה לא קיבל את מסקנתו של בית הדין האיזורי לעבודה שלפיה על יסוד תלושי השכר, העובד קיבל תשלום שכר שעתי בסכום העולה על שכר המינימום הענפי.
ראשית, גם לפי קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, תלושי השכר כלל לא נמסרו לעובד. מכיוון שתלושי השכר לא נמסרו לעובד כדין מדי חודש, לא ניתן לקבוע כי העובד קיבל שכר בסכום מסוים, שלדברי המעסיק רשום בתלושי השכר.
בית הדין הארצי ציין, כי כאשר עובדים מקבלים תלוש שכר בכל חודש כדין, זה מהווה הוכחה לקיום החוזה והעברת הכף לעובד.
אלא שבמקרה הנוכחי זה, כאמור, לא קרה. יתרה מכך, קבע בית הדין הארצי לעבודה, תלושי השכר אינם מהווים ראיה לביצוע התשלום בפועל, כאשר סוגיית השכר נמצאת במחלוקת.
המעסיק לא הכחיש את זכותו של העובד לקבל את סכומי השכר שפירט בתביעתו, אך טען כי שולמו לו. במקרה כזה, טענת המעסיק היא במהותה טענת 'פרעתי', ועליו להוכיח זאת.
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי עצם העובדה שיש התאמה בקירוב, בין תלושי השכר לבין צילומי ההמחאות שקיבל העובד, לא סותרת את טענת העובד בנוגע לשכר ששולם לו.
ההמחאות נמסרו למנהל הישיר של העובד. לא הוצגה ראיה שוות משקל לטענת העובד כי שכרו שולם לו על ידי המנהל במזומן וכי הוא מעולם לא קיבל ממנו המחאות.
בנסיבות אלו, לא היה מקום לקבוע כי הרישום בהמחאות (או פדיונן) תומך בגרסת המעסיק לגבי השכר ששולם לעובד.
2 הודעה לעובד:
בנוסף על כך, בית הדין האיזורי לעבודה קבע, כי המעסיק לא מסר לעובד הודעה על תנאי עבודה כדין, ואף חייב אותו בפיצוי עונשי בגין כך.
גם קביעה זו מובילה למסקנה כי על המעסיק מוטל הנטל להוכיח כי סוכם עם העובד ושולם לו בפועל שכר התואם את השכר הענפי, לנוכח טענת העובד כי שולם לו פחות מכך.
שכר של עובד נקבע בהתאם למכלול של נסיבות, שההקשר הענפי הוא רק אחת מהן. לפיכך, כאשר יש מחלוקת בנוגע לגובה שכרו של עובד, אין יסוד להבחנה בין עובד בענף כזה או אחר.
לסיכום, הערעור בסוגיית הפרשי השכר התקבל כפי שתבע העובד.
3 פידיון ימי חופשה שנתית ודמי חגים:
על יסוד קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, לפיה לא נמסרו לעובד תלושי השכר, ומאחר שלא הוצגה ראיה להוכחת הטענה כי הסכומים המפורטים בתלושים אכן שולמו לעובד, ובהעדר דו"חות נוכחות תקינים שישקפו את המועדים בהם יצא לחופשה, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי לא היה מקום להפחית מפדיון החופשה של העובד את התשלומים שפורטו בתלושי השכר כתשלומים בגין חופשה שנתית.
לכן, פסק בית הדין הארצי, כי על המעסיק לשלם לעובד את פידיון ימי החופשה שנצברו לזכותו.
גם באשר לדמי חגים, מאותם טעמים, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי לא היה מקום להפחית את התשלומים המפורטים בתלושי השכר ועל המעסיק לשלמם לעובד.
בנוגע לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מסירת הודעה לעובד פסק בין הדין לעבודה, כי למרות שבית הדין האיזורי פסק פיצוי על הצד הנמוך, אין להתערב בכך, משום שמדובר בפיצוי המצוי ככלל במתחם שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכאשר הפרת החובות הרישומיות נקלחה בחשבון לצורך העברת נטל ההוכחה אל המעסיק בנוגע לרכיבי התביעה השונים.
בסיכומו של דבר פסק בין הדין כי המעסיק ישלם לעובד סכום של 70,257 שקלים בגין הפרשי שכר, 2,394 שקלים עבור פידיון חופשה, ודמי חגים בסכום של 3,956 שקלים.
בנוסף, ישלם המעסיק לעובד הוצאות משפט עבור התביעה בבית הדין האיזורי והערעור לבית הדין הארצי בסכום של 10 אלפים שקלים.
תיק: .34802-03-22
