עובד שפוטר בעקבות שירות מילואים פנה לוועדת התעסוקה לפי חוק חיילים משוחררים וזכה בתביעה. הוועדה פסקה לו פיצוי בסכום של ארבע משכורות.
המעסיק ערער על פסק הדין והעובד ערער על גובה הפיצוי ודרש פיצוי של חמש משכורות כפי שקבוע בחוק.
בית הדין דחה את ערעור המעסיק וקיבל את ערעור העובד. בעקבות זאת ישלם המעסיק לעובד פיצוי בסכום של 67.5 אלף שקל ועוד 7000 שקלים עבור שכר טרחת עורך הדין.
בערכאה הראשונה קבעה ועדת התעסוקה לפי חוק חיילים משוחררים, כי קיים קשר סיבתי בין פיטורי העובד לבין שירותו במילואים, וכי המעסיק צריך לפצות את העובד בסכום של ארבע משכורות ובתשלום הוצאות.
המעסיק ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי לעבודה אבל זה האחרון דחה את הערעור. במקביל, קיבל בית הדין האיזורי לעבודה את הערעור שכנגד, שהגיש העובד, וקבע, כי הפיצוי שנפסק לעובד יעמוד על סכום חמש משכורות ולא על ארבע משכורות כפי שקבעה הוועדה.
יצויין, כי חוק חיילים משוחררים קובע כי אסור לפטר עובד שנקרא לשירות מילואים. סעיף אחר בחוק מסדיר את סמכות ועדת התעסוקה בדומה לסמכות שיפוטית.
בית הדין האיזורי לעבודה מוסמך לדון בערעור על החלטת ועדת התעסוקה וסמכותו זו מקבילה ודומה לסמכות בערעור על פסק דין שהתקבל בערכאה נמוכה יותר.
כבר נפסק בעבר, כי כאשר נבחנת החלטת ועדת התעסוקה רשאי בית הדין האיזורי לעבודה להציב את שיקול דעתו במקום שיקול דעת ועדת התעסוקה, על יסוד התשתית העובדתית שפרשו הצדדים בפני ועדת התעסוקה.
במקרה הנוכחי, הוועדה קבעה שהמעסיק ידע על שירות המילואים של העובד, לכל המאוחר ביום הראשון לשירות המילואים וכי העובד פעל על פי הנוהל הקיים בחברה ודיווח על יציאתו למילואים.
בנוגע לקשר שבין הפיטורים לשירות המילואים נקבע, כי המעסיק לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו: להוכיח כי שירות המילואים לא היה אחד השיקולים לפטר את העובד.
הוועדה הצביעה על היעדר נימוקים מיוחדים (של המעסיק) לפיטורים בתקופה המוגנת ועל הליך הפיטורים המקוצר ללא נימוק של ממש.
בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי החלטת הוועדה מנומקת, מפורטת, ומבוססת על הראיות שהונחו לפניה. מכיוון שכך קבע בית הדין האיזורי לעבודה כי אין יסוד להתערבות בקביעות העובדתיות של הוועדה, או במסקנות הנובעות מהן.
עוד קבע בית הדין האיזורי לעבודה, כי אין ממש בטענה לפיה היה על הוועדה להעביר את נטל ההוכחה אל העובד, שכן מדובר בעובדה בעלת יסוד שלילי. מכיוון שכך, ניתן להסתפק בפחות ראיות.
חוק חיילים משוחררים קובע, כי בהליך לפני ועדת התעסוקה מוטל על המעסיק להוכיח כי הפיטורים הם בגלל סיבה אחרת שאינה שירותו של העובד במילואים.
עיקר תפקידה של ועדת התעסוקה הוא לבחון את הקשר בין הפיטורים לבין שירות המילואים. נטל ההוכחה מוטל על המעסיק והוא לא ניתן להעברה.
הטענות הנוגעות לשכר, שלפיו חושב הפיצוי בהתאם לחוק חיילים משוחררים, הועלו לראשונה בערעור ולא בעת ניהול ההליך לפני הוועדה.
לכן פסק בית הדין כי אין להידרש להן, כדי להימנע מעיוות דין. הוועדה פסקה לטובת העובד פיצוי שכלל שעות נוספות גלובליות.
לפי הוראות חוק חיילים משוחררים, השכר לחישוב הפיצוי אינו כולל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות.
אבל הלכה היא, כי ניתן לכלול בהסכם עבודה תוספת נפרדת עבור שעות נוספות באופן גלובלי, רק כאשר התוספת משולמת בפועל בעד עבודה בשעות נוספות, לא מדובר בשעות פיקטיביות ואין לכלול אותה בשכר לצורך חישוב פיצוי פיטורים.
במקרה הנוכחי, פסק בית הדין, כי מאחר שלא הועלתה טענה בנושא במועד, נפגעה זכותו של העובד להתייחס לסוגייה זו.
קבלת טענת המעסיק בנושא הסכום הקובע לפיצוי בשלב זה, ללא שמיעת ראיות, תפגע בזכויותיו הבסיסיות של העובד. לכן קבע בית הדין כי אין מקום להתערב בקביעת הוועדה בעניין סכום השכר של העובד.
בנוגע לערעור שכנגד פסק בית הדין כך: סעיף 21(ג)(2) לחוק קובע כי בסמכות הוועדה לפסוק פיצוי בסכום של חמש משכורות, והיא רשאית להחליט, מטעמים מיוחדים שירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שייקבע על ידה.
במקרה הנוכחי אין סיבה מיוחדת שמצדיקה את הפחתת הפיצוי (כפי שעשתה הוועדה), אלא ההיפך הוא הנכון. לכן פסק בית הדין כי על המעסיק לשלם לעובד פיצוי בגובה חמש משכורות, המסתכם ב-67,500 שקלים.
בנוסף ישלם המעסיק לעובד 7,000 שקלים עבור שכר טרחת עורך הדין.