עובדת שעבדה במתכונת פרילנסרית נפטרה, ובן זוגה, שהינו שארה של העובדת, תבע את החברה שעבורה היא עבדה, בדרישה לתשלום פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה בסכום של 110.082 אלף שקלים ותשלום דמי הבראה בסכום של 5,368 שקלים.
בסיכומו של דבר פסק בית הדין כי החברה תשלם לאלמן ולבנו פיצויי פיטורים בסכום של כ-86.3 אלף שקלים, אך לא קיבלה את טענת ההלנה ודמי ההבראה.
העובדת עבדה באותו מקום עבודה במשך כמעט 14 שנים ונפטרה מסרטן. לדברי החברה הנתבעת, המנוחה עבדה במתכונת פרילנסרית.
למרות זאת, את התשלומים עבור כל תקופת עבודתה היא קיבלה באמצעות תלוש שכר שהפיקה ההחברה, והיא לא הועסקה במקום נוסף במהלך התקופה הרלוונטית.
התובע (האלמן של המנוחה) חישב את השכר הקובע בהתאם ל-12 חודשים בשנה שלפני שחלה, משום שבתקופה האחרונה לחייה חלה הפחתה משמעותית בשכרה. לאחר מותה הוא פנה אל המעסיק בבקשה לקבל את זכויותיה, אך נותר ללא מענה.
המעסיק הגיש כתב הגנה שבו הוא מבקש לדחות על הסף את כל הדרישות, משום שלדברי המעסיק לא היו יחסי עובד מעסיק בינו לבין העובדת שנפטרה, ואף טען כי התביעה היא קנטרנית וחסרת תום לב.
לדברי המעסיק, המנוחה סיפקה שירותים לחברה כקבלנית עצמאית. רוב הזמן היא עבדה בביתה, ניהלה את זמנה באופן עצמאי ולא דיווחה לחברה הנתבעת, לא הודיעה על היעדרויות ולא נזקקה לאישורים לצורך היעדרויותיה, כולל ימים שלמים ברציפות. התשלומים שקיבלה לא היו אחידים וחושבו על פי היקפי המכירות שלה בלבד.
מנהלי החברה ביקשו מהמנוחה לפתוח תיק עוסק מורשה, אבל היא ובן זוגה (התובע) ביקשו מסיבותיהם שלהם, כי התשלומים ישולמו באמצעות תלוש שכר.
מאחר שבין התובע ואשתו המנוחה לבין מנהלי החברה שעבורה היא עבדה היו קשרים הדוקים, הוסכם להיעתר לבקשתם (של התובע ורעייתו) וכן הוסכם כי החברה תנכה משכרה של המנוחה את מס הבריאות, ביטוח לאומי ומס הכנסה.
אלא, שלטענת החברה, תלושי המשכורת אינם משקפים את כוונת הצדדים. כמו כן, לאורך השנים לא שילמה הנתבעת למנוחה זכויות סוציאליות לרבות ימי חופשה, קרן פנסיה, נסיעות ודמי הבראה – כל זאת, בהתאם לסיכום בין הצדדים.
בשלב מאוחר יותר הגיש התובע לבית הדין הודעה בה הודיע על מחיקת רכיב התביעה לדמי הבראה, ממניעים של פרטיות המנוחה.
בית הדין בחן את המקרה על פי מבחני ההשתלבות. בפאן החיובי ציין בית הדין כי אין מחלוקת על כך שהמנוחה עסקה בעסקי הליבה של החברה, וכי עבודתה היתה לצורך מוצר או שירות שלשמם קיימת החברה, וביצועה חיוני לפעילות הרגילה של החברה.
לכן, קבע בית הדין, כי פאן זה של מבחן ההשתלבות (יחסי עובד מעסיק) מתקיים. הפאן השלישי הוא השאלה האם המנוחה ניהלה עסק משלה ושירתה את הנתבעת כגורם חיצוני.
על פי הראיות, המנוחה לא היתה בעלת עסק פרטי משלה, למרות שפתחה תיק עוסק מורשה שלטענת התובע יועד לטיפול בנכסים משפחתיים.
החברה טענה כי המנוחה עבדה עם תיק לקוחות עצמאי שלה בלבד, ולא של לקוחות החברה. אבל, פסק בית הדין, בטענה זו כשלעצמה אין כדי להצביע על היעדר קיומו של הפן החיובי, בוודאי לאור העובדה שהנתבעת והמנוחה התחלקו בעמלה עבור כל לקוח, וכי המנוחה עבדה בשם הנתבעת והחשבוניות שהוציאה היו גם הן על שם הנתבעת.
בנוסף על כך, המנוחה לא עשתה כל השקעה כספית בעסק, מעבר לכוח עבודתה. כל ההוצאות, לרבות טלפון, חשבון אינטרנט, פקידויות, ומשרד, מומנו אך ורק על ידי החברה.
לכן, בהיעדר כל השקעה מצידה, לא היו למנוחה סיכוני הפסד. המשמעות היא שגם פאן זה של מבחן ההשתלבות (מבחן יחסי עובד מעסיק) מתקיים.
אשר למבחני המשנה לקיום יחסי עובד מעסיק וצורך התשלום:
המנוחה קיבלה את התשלום באמצעות תלוש משכורת. החברה טענה בהגנתה כי המנוחה לא קיבלה זכויות סוציאליות כגון ימי הבראה, נסיעות וחופשה, אבל תלושי השכר לחודשים מסויימים דווקא כן כוללים את הרכיבים הללו.
בנושא התשלום הדגיש בית הדין, כי אין בעובדה שמשכורתה של המנוחה לא היתה אחידה והשתנתה, בהתאם להיקף המכירות, כדי לשמוט את הקרקע מטענת קיומם של יחסי עובד מעסיק, משום שהכלל במשפט העבודה הוא שהבסיס לחישוב שכר עבודה… אינו קובע בשאלת קיומם או אי-קיומם של יחסי עובד-מעביד.
מבחן המשנה של פיקוח וכפיפות:
מבחן הפיקוח נזנח עם השנים כמבחן מנחה ועם זאת, קיומה של כפיפות הוא תנאי לקיומם של יחסי עובד מעסיק.
התובע טען כי המנוחה היתה כפופה לחברה ועבדה בהתאם להנחיותיה השוטפות, וכי לא היה לה שיקול דעת עצמאי לגבי המוצרים שמכרה וכי מנהלי הנתבעת העירו למנוחה אם נפלה טעות בעבודתה. עוד טען התובע כי המנוחה תיאמה מראש את היעדרויותיה מול החברה.
החברה, כאמור, טענה כי המנוחה נילה את זמן העבודה שלה. הגיעה מתי שרצתה להגיע. היא לא נדרשה ולא תאמה כלל חופשותיה והיעדרויותיה מול החברה.
עוד טוענת החברה, כי המנוחה עבדה רבות מביתה והגיעה רק מדי פעם למשרד. מנגד, בתצהירים של מנהלת החשבונות והמנהל נטען, כי רוב הזמן המנוחה דווקא עבדה במשרד.
בחקירתו העיד המנהל כי המנוחה היתה חולה במהלך השנים, אבל היה לה נעים במשרד ולכן הגיעה.
בנושא העבודה מהבית ציין בית הדין, כי גם אילו רוב עבודתה של המנוחה היתה מתבצעת מהבית, הרי אין בדבר כדי למנוע סיווגם של היחסים כיחסי עובד מעסיק.
בנושא תיאום היעדרויות קבע בית הדין כי לא נמצאו ראיות לתמיכה בטענות מי מהצדדים למעט תצהיריהם ועדויותיהם.
וממילא, הוסיף בית הדין, כי תיאום ההיעדרויות יכול להיעשות על ידי שכירים ונותני שירותים כאחד, כך שאין בזה כשלעצמו כדי להעיד על יחסי עובד מעסיק.
בסיכומו של דבר הגיע בית הדין למסקנה כי ככל הנראה היה פיקוח מסוים על עבודתה של המנוחה, אף שלא מדובר בפיקוח צמוד או כפיפות במובן של מסירת דין וחשבון שוטף.
יצוין כי בכל הנוגע למבחן המרות והפיקוח החלטת בית הדין אינה חד משמעית.
אשר למבחן ביצוע העבודה באופן אישי:
המנוחה לא העסיקה עובדים אלא ביצעה עבודתה באופן אישי. מנהלת החשבונות העידה שכאשר המנוחה היתה חולה, היא לא שלחה אדם אחר לעבוד במקומה.
גם המנהל העיד כי המנוחה לא יכולה היתה למנות מחליף במקומה, אך תלה זאת בעובדת היותה פרילנסרית.
לדברי בית הדין, ביצוע העבודה באופן אישי הוא סממן מובהק להיות מבצע העבודה בגדר עובד, על כן בכל הנוגע למבחן זה, פסק בית הדין, כי הראיות מצביעות על קיומם של יחסי עובד מעסיק.
זאת ועוד, החברה טוענת, כי המנוחה היא שדרשה להיות מועסקת כקבלנית עצמאית, ובעצה אחת עם בעלה (התובע) שהנו רואה חשבון במקצועו, ביקשה כי התשלום יועבר לה במסגרת תלושי שכר, כשהיתה מודעת היטב לזכויותיה והתובע אף הדריך את מנהלי הנתבעת כיצד לבצע את התשלום. אלא שהחברה לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענה זו.
החברה טענה כי הדברים סוכמו עם מנהליה הקודמים, אבל נמנעה מלזמן אותם למתן עדות.
בסיכומו של דבר קבע בית הדין, כי מבחן ההשתלבות, שהינו המבחן העיקרי, מתקיים על כל צדדיו באופן חד משמעי.
פסק הדין: בית הדין לעבודה קיבל את התביעה ופסק, כי התובע ובנו הם שאירי המנוחה, כמשמעם בחוק.
לדברי בית הדין, לא הוכח כי מדובר בשינוי מהותי, בלתי רגיל או זמני במתכונת עבודתה של המנוחה. עיון בתלושי השכר מלמד על תנודתיות שוטפת ולכן יש לחשב את שכרה הקובע לפי 12 החודשים המלאים האחרונים.
לכן, פסק בית הדין, כי החברה תשלם לתובע ובנו פצויי פיטורים בסכום של 86.29953 אלף שקלים.
כמו כן פסק בית הדין כי התובע ובנו הם שאירי המנוחה, ושמכך, עם פטירתה, הם זכאים לקבלת פיצויי הפיטורים מהנתבעת.
עם זאת, בית הדין לא קיבל את התביעה לפיצויי הלנה, משום שעיכוב הפיצויים נבע מכך שהיתה מחלקות כנה בין הצדדים בעניין מעמדה של המנוחה.
יצויין כי התובע חזר בו מהתביעה לפיצויי הלנה ולדמי הבראה. בית הדין לא מצא לנכון לקבוע חיוב בהוצאות.
