עובדת לא דיווחה בעת קבלתה לעבודה כי היא בהיריון בחודש השלישי. הריונה התגלה לאחר שעבדה בחברה במשך שבוע במסגרת התלמדות וכתוצאה מכך היא פוטרה, ומועמדותה לתפקיד בכיר יותר נדחתה.
האם היא הופלתה לרעה או שאי הדיווח שלה על ההיריון במהלך ריאיון העבודה העיד על בעיית אמינות – בסוגייה זו נדרש לאחרונה להכריע בית הדין לעבודה.
בעקרון, מועמדת לעבודה לא חייבת להודיע על הריונה בעת ריאיון העבודה עד לחודש החמישי להיריון.
העובדת תבעה את מקום העבודה שפיטר אותה מעט יותר משבוע לאחר שהחלה לעבוד בתקופת התלמדות, משום שהתגלה דבר הריונה. העובדת תבעה פיצוי על כך שהסיבות בגללן לא התקבלה לעבודה הן פסולות.
לטענת המעסיק, ההחלטה על אי קבלתה של העובדת לעבודה התבססה על כך שהיא לא היתה מהימנה מספיק לצורך ביצוע התפקיד, אשר כרוך בניהול כספים.
מבחינת החברה, הראיה לכך שהיא אינה מהימנה נובעת מכך שלא דיווחה על ההיריון במהלך ריאיון העבודה.
בית הדין לעבודה קבע, כי לעובדת יש את כל הכישורים המתאימים לביצוע העבודה, והדגיש כי עובדת לא חייבת לספר על היריון בריאיון עבודה בשלב מוקדם כזה של ההיריון, אלא רק החל מהחודש החמישי.
לאור זאת פסק בית הדין העובדה שהעובדת (שכבר עשתה תקופת התלמדות ועברה את תקופת הניסיון) לא התקבלה לעבודה רק מכיוון שלא סיפרה על ההיריון בריאיון העבודה, סותרת את הוראות החוק ולכן זוהי אפליה פסולה.
התביעה התקבלה, ובית הדין חייב את המעסיק לשלם לעובדת פיצויים בסכום של 30 אלף שקלים. כמו כן פסק בית הדין כי בנוסף, החברה תשלם לעובדת את הוצאות המשפט בסכום של 4,000 שקלים.
פרטי המקרה: כאמור, התובעת הגיעה לראיון העבודה כשהיתה בחודש השלישי להריונה. בשלב היא לא סיפרה למראיינת על ההיריון.
סוכם כי היא תתחיל לעבוד במשך שבוע בהתלמדות. בסופו של אותו שבוע היא נדרשה לעבור בדיקת פוליגרף, משום שהיתה מיועדת לעבוד בתפקיד בכיר יותר שבמסגרתו היא היתה מיועדת לעבוד עם כספים של החברה.
בעת בדיקת הפוליגרף היא החליטה לספר לבודק על ההיריון משום שחששה שהחיבור לאלקטרודות יזיק לעובר.
כאשר נודע לבודק שהיא בהיריון הוא אמר לה שהם לא מבצעים פוליגרף לנשים בהיריון, והעביר אותה תשאול במקום בדיקת הפוליגרף.
בסיכום התשאול הוא ציין כי התרשם מעובדת שירותית, חביבה ואחראית, אבל קבע כי מהימנותה תואמת באופן חלקי את העבודה, רק לאור העובדה שלא סיפרה על ההיריון במהלך ראיון הקבלה לעבודה.
כשעתיים לאחר מכן הודיע המעסיק לתובעת שהחליט שלא להעסיק אותה, אף על פי שכבר ניתן לה סידור עבודה ולא היו מתמודדים נוספים על התפקיד.
על הרקע הזה טענה האישה בבית הדין כי הסיבה היחידה שבגללה לא התקבלה לעבודה היא הריונה. מנגד, המעסיק טען כי לא התאימה לתפקיד לאור קביעתו של בודק הפוליגרף על מהימנות חלקית בלבד לתפקיד.
יצויין, כי בתביעות בגין אפליה בהליך הקבלה לעבודה, על המעסיק מוטל נטל ההוכחה, להוכיח כי לא פעל בניגוד לחוק. כלומר שלא פעל בגלל אפליה.
בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקות קודמות, כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה שלא פעל בניגוד לחוק בהליך הקבלה לעבודה, אבל על העובד נדרש להוכיח שלא היתה קיימת עילה אחרת לאי העסקתו.
מכיוון שכך, בדק בית הדין לעבודה האם כישוריה של התובעת התאימו לתפקיד שאותו היתה אמורה לבצע.
לאור ניסיונה הקודם בעבודה בתפקיד שאותו היתה מיועדת למלא, ולאור העובדה שהיא השתלבה היטב בעבודה במהלך שבוע ההתלמדות, קבע בית הדין כי אכן כישוריה המקצועיים התאימו למשרה.
לאחר מכן בחן בית הדין מה היתה הסיבה לכך שהחברה לא קיבלה את העובדת לתפקיד. המעסיק טען, כי אי קבלתה לעבודה לא התבסס על הריונה, אלא על העובדה שלא סיפרה על ההיריון בראיון העבודה, ואמר שדבר זה ערער את מהימנותה.
בבית הדין העיד בודק הפוליגרף שהתרשמותו מהתובעת היתה חיובית, והסביר כי הפגם היחיד שמצא במהימנותה נבע מכך שלא סיפרה במהלך הריאיון על הריונה, דבר שמצביע על חוסר יושרה וחוסר אמינות.
וכאן נדונה הסוגייה, האם אי דיווח על היריון במהלך ראיון עבודה (לפני החודש החמישי) פוגע במהימנותה ובאמינותה של המועמדת לעבודה.
בודק הפוליגרף הסביר, כי אמנם אין חובה חוקית לדווח על היריון בריאיון עבודה, אבל לדעתו זוהי הסתרת מידע שפוגעת באמינות המועמדת.
אלא שבית הדין גילה סתירה בדבריו, משום שכאשר נשאל על הסתרת נטייה מינית בריאיון עבודה, הוא טען שאין עם זה כל בעיה.
המשמעות היא, שלא עצם ההסתרה הובילה אותו להטיל ספק במהימנותה של התובעת, אלא העובדה שמה שהסתירה היה הריונה.
דברים אלו מרוקנים מתוכן את מטרת החוק, סיכם בית הדין לעבודה, בכל הנוגע לאיסור על אפליית נשים בהיריון בתהליך הקבלה לעבודה.
החוק מחייב נשים לספר על הריונן רק מהחודש החמישי ואילך, וגילוי ההיריון במהלך ריאיון העבודה לא היה הכרחי לעבודה.
כאמור, לאור כל זאת פסק בית הדין, כי המעסיק הפלה את התובעת משום שלא קיבל אותה לעבודה רק בגלל ההיריון.
מכיוון שכך נפסק, כאמור, כי על המעסיק לשלם לעובדת פיצויים בגין אפליה פסולה בסכום של 30 אלף שקלים ובנוסף, תשלם החברה את הוצאות המשפט של האישה, בסכום של 4,000 שקלים.
