עובד, שהועסק בארץ על ידי חברה ישראלית נפגע במהלך עבודתו תוך שימוש במכונה שיוצרה בחו"ל. העובד תבע את המעסיק בבית משפט השלום בגין הוצאות נזקי גוף על תאונת עבודה. המעסיקה, מנגד, הגיש בקשה בלית המשפט לתבוע את החברה היצרנית אשר אחראית באופן ישיר לפציעת העובד כתוצאה משימוש בה.
היצרן הזר טען להגנתו כי למדינת ישראל אין את הזכות השיפוטית להעמידו למשפט שכן החברה המייצרת פועלת מחוץ לשטחי המדינה ולכן איננה מחויבות לעבוד על פי חוקי מדינת ישראל וגם לא לשאת בתוצאות.
החברה המעסיקה טענה בפני בית המשפט כי המגמה כיום בסחר הבינלאומי היא דווקא כן להעניק היתרי המצאה אל מחוץ לתחומי המדינה ולאפשר לתבוע בישראל יצרנים זרים. עוד טענה החברה כי קיימת עילת תביעה מבוססת כנגד היצרןנית הזרה, שבשום שלב לא הכחישה את העובדה שהיא אחראית על ייצור המכונה שכתוצאה משימוש בה נפגע העובד אלא הסתמכה זו על הטיעון שלמדינת ישראל אין את הסמכות השיפוטית לשפוט אותה.
בית משפט השלום דחה את תביעת החברה בשלב הראשון בשל חוסר יכולתה להוכיח כי מדובר על חוזה שהופר בישראל וכי מדובר בבעל דין הנחוץ לדיון בישראל.
בערער לבית המשפט המחוזי נקבע כי היצרנית הזרה היא אכן "בעל דין דרוש נכון" לדיון בתובענה ולכן הוכח התנאי הראשון (עילת המצאה). עוד פסק בית המשפט המחוזי כי באם הייתה החברה היצרנית בארץ ניתן היה לצרפה לדיון המשפטי שכן התאונה אירעה בארץ, בשל שימוש של עובד במכשיר אשר יוצר על ידה. על כן, לבית במשפט בישראל סמכות לדון את החברה הזרה כצד שלישי בתביעה.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וצירף את יצרנית המכונות הזרה לתביעת בית משפט השלום, כצד שלישי, הורה לה להגיש כתב הגנה ואף חייב אותה בהוצאות משפט על סך 5,000 ₪.
