"בעבודה את חושבת על הילדים שהשארת בבית. בבית את חושבת על העבודה שלא סיימת. מאבק ניטש בתוכך" (גולדה מאיר).
נראה שעל-אף הגידול המשמעותי שחל בעשורים האחרונים בשיעור הנשים המצטרפות לשוק העבודה, נשים אינן מרבות להתברג בקודקודיהם של ארגונים רבים. בעוד שחלקן של נשים בתחתית ההיררכיה הארגונית תואם פחות-או-יותר את חלקן היחסי באוכלוסייה, הרי שייצוגן הולך ופוחת ככל שעולים במעלה הפירמידה. המספרים בארץ מציגים תמונה ברורה. מחקרים מראים כי נשים בישראל מהוות רק 32.8% מכלל המנהלים בהנהלות הבכירות של קונצרנים עסקיים. בנוסף נמצא, כי למרות שנשים מהוות כמחצית מכוח העבודה במשק, ישנן "שש נשים בלבד המכהנות כמנכ"ליות בכל החברות הכלולות במדד ת"א 100". מספרים אלה מלמדים אותנו שההתקדמות אטית מאוד בכל הנוגע לאחוז הנשים בתפקידי הנהגה במהלך העשור האחרון.
ניתן בקלות להעביר את האחריות ולהצהיר ש"בולמים אותנו" אי שם למעלה, אך המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר. מהו, אם-כן, המחסום העיקרי העומד בפני נשים?
מדובר במחסום שמתעלמים ממנו או לכל היותר ממעיטים בחשיבותו, והוא אינו חיצוני אלא פנימי דווקא, נמצא בתוכנו. לדברי שריל סנדברג, סמנכ"ל התפעול של פייסבוק, אנו עוצרות את עצמנו בדרכים רבות בגלל שאנו נרתעות. אנו מפחדות. כל כך הפנמנו את המסרים השליליים שקיבלנו כל חיינו – מסרים שלפיהם אנו מתבקשות להנמיך את ציפיותינו לגבי ההישגים שאנו יכולות להשיג. בינינו לבין עצמנו, בואו נודה – המחסום הזה שוחק ומטשטש את מה שכן כבר השגנו בתחום.
חוקרים העוסקים בפערים בין נשים לגברים בתעסוקה סבורים, כי המכשול העיקרי המפריע עדיין לשילובן המלא והשוויוני של נשים בשוק העבודה הוא הצורך ליישב בין צרכי העבודה וצרכי המשפחה. נשים רבות לא מעוניינות לקחת על עצמן תפקיד תובעני וזאת בשל רצונן לאזן בין חיי המשפחה לבין קריירה. אנחנו חוששות. חוששות מפני הבחירה הלא נכונה, חוששות שישפטו אותנו וחוששות להיכשל. לא נעים להודות: התפיסה של עובד אידאלי נשמרה והקונפליקט שלנו בנוגע לאיזון בית-עבודה רק הלך והתחזק. נשים רבות מניחות, כי הניסיון לעשות את שני הדברים במקביל יהיה קשה עד בלתי אפשרי. אנו מוקפות במסרים המזהירים אותנו שלא נצליח להישאר מחויבות הן למשפחה והן לקריירה. "יותר טוב לילדים כשאמא בבית", אותו שיח חברתי שמפמפם לנו את המסר שקרייריסטיות הן אמהות כושלות. אנחנו לא אוהבות להגדיר את עצמנו כקרייריסטיות כיוון שאנו בטוחות שנלווית להגדרה זו גם הסטיגמה של 'אם מזניחה'. אומרים לנו שוב ושוב שעלינו לבחור מה יותר חשוב לנו, מפני שאם ננסה לעשות יותר מידי – התוצאה תהיה אומללה.
החדשות הטובות הן, שלא זו בלבד שלנשים יכולות להיות הן משפחות והן קריירות, אלא שהן יכולות גם לפרוח בחיים המשלבים בין שני העולמות. שריל סנדברג מציגה בספרה "Lean In"סקירה מקיפה של מחקרים המובילים למסקנה שילדים, הורים וחיי נישואים יכולים כולם לפרוח כאשר לשני ההורים יש קריירות מלאות. הקונפליקט בין הבית לעבודה אינו מחויב המציאות. במקומו יכולה להיות הפריה הדדית. נשים עשויות למצוא את תחושת המשמעות הקיומית עבורן הן בעבודה והן בחיק המשפחה. אך למרות זאת, התרבות שלנו ממשיכה לא להבין "איך היא עושה את זה".
אין בכוונתי לטעון, שלהתקדם בשוק העבודה זה מה שמתאים לכולן. לא כולן רוצות קריירה וזה בסדר שלא לכולן יש אותן מטרות. אבל למי שבוחרת בכל זאת להתקדם במעלה הסולם, צריך להיות ברור שאנו יכולות לחתור הן לעבר הצלחה מקצועית והן לעבר סיפוק אישי, ולבחור כרצוננו באחד מהם או בשניהם יחדיו. אני מודה: אין לי פתרון של קסם. כשאני נשאלת "איך את עושה את זה?" אין לי תשובה נכונה או תשובה מתוחכמת. זה היה ונותר לא קל. לפני שבוע הייתי בסדנת הנהלה שנמשכה שלושה ימים. בדרך חזרה לקחתי ברכבי את אחד מחברי להנהלה, כשבני בן השמונה התקשר בבכי קורע לב שהוא מתגעגע ושאל "מתי את כבר חוזרת"? הקולגה שלי סימס לי למחרת שעדיין "לא הצליח לנקות את התחושות המורכבות שחווה במהלך נסיעתנו יחד". הוא הוסיף שכולו תקווה שאצליח למצוא את דרך המלך ולשלב בין כל תפקידיי. בספר "I Don't Know How She Does It", מציגה אליסיה פירסון באירוניה שנונה את הדילמה שאיתה אנו מתמודדות היום, בעידן ה"גם וגם".
במובן מסוים, נשים עדיין נדרשות להיות "נשות חיל", כמעט מושלמות. הצורך לתמרן בין שני העולמות עלול לגבות מחיר. השגת איזון בין העבודה לבין הבית היא תהליך. עלינו לעבוד בכמה כיוונים: יותר מודעות לדרך בה אנו מקבלות החלטות, יותר "לעמוד על שלנו" ויותר עבודה על איזון רגשות אשם מול הבית. מחסומים אלה בהחלט ראויים לתשומת לבנו בין השאר מפני שהם נתונים לשליטתנו. האם לאותן שש נשים המכהנות כמנכ"ליות בחברות הכלולות במדד ת"א 100 לא חשובים ערכי המשפחה? אני מניחה שכן. מובן מאליו שאיזון בין העבודה לבית כרוך בוויתורים ובפשרות, אך עלינו לוודא שתוכנית האיזון שגיבשנו מגשימה את החלומות והתשוקות שלנו. בין אם המשמעות היא לעבוד הרבה או בין אם המשמעות היא להיות כל יום בבית בארבע. כן, אנו צריכות להיות אחראיות כלפי הסובבים אותנו, אבל איננו יכולות להגשים תפיסה של מישהו אחר בנוגע לחיים שלנו בשם האיזון. לטענת שריל סנדברג, הגדרת הבעיה כבעיית "איזון בין העבודה לחיים" – כאילו שני הדברים מנוגדים מעצם מהותם – למעשה מבטיחה את הוויתור על העבודה. הרי מי זאת שתעדיף עבודה על פני חיים? ללא ספק אתגר גדול לפנינו! ואם לצטט את לאורל טאצ'ר אולריך: נראה ש"נשים שהולכות בתלם לעיתים רחוקות עושות היסטוריה".
* מאת רוית אורן, סמנכ"ל משאבי אנוש בקבוצת "עוף-טוב" ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה.
