ניהול ורגשות שימושיים בעבודה

ניהול ורגשות שימושיים בעבודה

הרבה פעמים מנהלים ועובדים נוטים להכניס את הרגשות לארון כשהם במקום העבודה. האם נכון לנהוג כך?

שיתוף
רגשות במקום העבודה

רגשות במקום העבודה

האם מנהלים נוטים להשאיר את ענייניהם הרגשיים של העובדים לטיפולה של מחלקת משאבי האנוש כי "אין להם זמן להתעסק בשטויות"? האם מחלקת משאבי האנוש בתורה מתייחסת לרגשות כאל מטרד או שמא כאל משאב? רגשות במקום העבודה עשויים להיתפס כהפרעה בסדר היום הלחוץ של עולם העסקים. מנהלים חוששים שעיסוק ברגשות שלהם או של העובדים עלול להוביל לאיבוד שליטה, להותיר רושם רע וליצור תחושה של נטייה לסיבוך עניינים.

רגשות דורשים אנרגיה ולאף אחד אין אנרגיה מיותרת לבזבז ביום עבודה, מצד שני אנו מוציאים הרבה אנרגיה בהשתלטות על רגשות, אז למה לא לעשות איתם משהו חיובי? אם רוצים אפשר למנף את הרגשות לטובת ההתנהלות השוטפת.

טור של הת'ר באסינג ב-HR Examiner מסביר איך לוקחים רגשות, כולל שליליים, ומשתמשים בהם בארגון.

פחד. פחד אינו תחושה נעימה לכל הדעות, אבל כל עוד הוא אינו משתלט עלינו, אפשר ליהנות מההיבטים החיוביים שלו: הוא מגביר מודעות לכל מה שנמצא מסביבנו, הוא מחדד את החושים, הוא גורם להתמקדות להיות מדויקת, לעיתים הוא גורם להתרגשות שעשויות להיות לה תוצאות חיוביות, הוא יכול להיות שער לזרימה מעשית לאחר שהבטחנו לעצמנו שאיננו מצויים בסכנה. אז אל תפחדו מהפחד – השתמשו בו. זה כמובן לא אומר שצריך להתחיל להפחיד את העובדים, אבל אם אנחנו המנהלים או הכפופים להם חשים בו, אפשר לנצל אותו עד שיחלוף.

כעס. בבודהיזם מתייחסים לכעס כאל רגש מרעיל שגורם לאדם לראות את המציאות מבעד למשקפיים מעוותים ומכוערים. אבל באסינג מונה כמה מיתרונותיו: הוא מביא לבהירות בנוגע לחלקם של אנשים במה שקרה (אבל קצת פחות לחלק של העצמי), הוא מזרים אנרגיה, עשוי ליצור מחויבות לטווח ארוך לשינוי או לתיקון המעוות – תשוקה שנמשכת זמן רב יותר מאשר סתם רעיון טוב. הכעס עשוי לגרום לאחרים להשתכנע (כל עוד אנחנו לא מעוררים בהם פחד, ואם כן – ראו סעיף קודם), עשוי להגן על העצמי מפני פגיעה נוספת או הישנות של המצב שגרם לצער.

יגון. כאשר הלב שבור, האדם פתוח יותר לרגשות ולתובנות שאינו רואה במצבים אחרים, הכעס עוזר לראות מה חשוב ומה לא חשוב, הוא לעתים קרובות מביא לתחושת בהירות והתחדשות אחרי שנגמרות הדמעות.

דיכאון/ ייאוש. זה אולי מפתיע, אבל ויתור יכול להיות דבר נפלא. כאשר כבר לא אכפת, יכולים לקרות דברים נהדרים כי אנחנו משוחררים יותר. הדיכאון אמנם קשה, אבל הוא סימן לריפוי מפני שהוא מעיד על התכנסות פנימה לטיפול בבעיות שאנו מודעים להן. כשאנו מדוכאים אנו מבינים שהמשאבים שעומדים לרשותנו מוגבלים ואנו בוחרים בזהירות היכן להוציא את האנרגיה שלנו וכן אנו יכולים להבין מה חשוב ומה לא. כאשר הפחדים הגדולים ביותר מתממשים, כבר אין יותר ממה לחשוש. ויתור על כל התקוות, אומרת באסינג, הוא השער אל החופש.

בדידות. הבדידות מאלצת את האדם להתיידד עם עצמו. כשאנו מתגעגעים לאנשים, אנו יכולים לראות עד כמה אנו אוהבים ומעריכים אותם. החלק המהנה בהבנה שאנחנו לבד הוא החופש בכך שאין מסביב מי שישפוט אותנו.

שנאה. השנאה, כמו הכעס, נחשבת בבודהיזם לרעל ולמען האמת משודכת לכעס. אבל השנאה מעניקה בהירות ועוזרת לאדם לדעת היכן מצויים הגבולות שלו או היכן הם אמורים להיות. השנאה נותנת לאדם את האומץ להיפטר מדברים ואנשים שאינם אמורים להיות חלק מסביבתו.

בושה. הבושה מלמדת את האדם היכן מצויים הפצעים שלו ובכך מתחיל הריפוי. היא עוזרת להכיר בשגיאות.

תשישות. מלמדת אותנו היכן מצויים הגבולות שלנו, מאלצת אותנו לנוח ולקחת הפסקה שעשויה להוביל לפריצת דרך.

כנס משאבי אנוש במגזר הציבורי

כנס פיתוח ארגוני

כנס AI למשאבי אנוש

כנס דיני עבודה

אין תגובות

השאר תגובה