האם עבודה לחוצה ובלתי פוסקת היא הדרך היחידה לנהל? האם כדי להצליח יזמים חייבים לחיות בדריכות מתמדת ובחוסר שקט? בספרה החדש Thrive (לשגשג) כותב אריאנה הפינגטון על המידה הרבה שבה מדיטציה פותרת את הבעיות שלה הקשורות בעבודת יתר ותשישות.
אבל לא כולם מסכימים עם הפינגטון, כותבת מרגרט הפרמן מ-Inc.. לוק ג'ונסון, יזם סדרתי ויושב הראש של חברת Risk Capital, טוען שמטבעם יזמים הם אנשים חסרי סבלנות ותחרותיים שמשגשגים דווקא תחת לחץ. הם שונאים להיות רגועים וההנעה שלהם הוא שהופכת אותם למצליחים. "לאלה המחפשים שלווה בעולם מטורף," אומר ג'ונסון, "עדיף כנראה להיות חקלאי גינות ולא מנכ"לי תאגידים. בעסקים מעורבת מידה רבה של תאוות בצע, יריבות, וורקוהוליות, קטנוניות וכישלון."
האם ג'ונסון התעקש באופן מודע לא הבין את הרעיון בנושא קשיבות ואת הכוונות שמאחוריה? איש מבין המצדדים בקשיבות אינו תומך בשאננות או בצורתה הקטטונית של הרגיעה. המנהלים שמתרגלים מדיטציה עושים זאת כיוון שהתרגול מאפשר לרוקן את התודעה מהרעש ובכך משחרר יותר מקום להחלטות מחושבות. המנהלים האלה משתמשים במדיטציה כתרופת נגד להיפר אקטיביות ולמולטיטסקינג. הם לא רואים בוורקוהוליות אות של כבוד והניסיון שלהם אומר שמדיטציה גרמה להם להיות פורים יותר, לא פורים פחות.
יעילות, לא שאנטי
יזמים שמבקשים שקט נפשי לא עושים זאת על מנת להיכנס לחוסר מעש, אלא על מנת לעשות טוב יותר את מה שהם עושים. הרי איש לא יכול להאשים את אריאנה הפינגטון בקיום סגנון עבודה או סגנון חיים מממלכת השאנטי או בהיותה עצלנית או "סטלנית", חלילה. אם המדיטציה עוזרת לאדם לחשוב טוב יותר, הוא צריך להיעזר בה ולא לחשוש מסטיגמות שקושרות מדיטציה ל"רוחניקיות" ולאורח חיים שאינו מחובר למציאות.
הפרמן טוענת שאלה שאינם מצליחים למצוא את עשר הדקות ביום שנדרשות לתרגול מדיטציית קשיבות, הם אלה הזקוקים לה ביותר.