ככל שהשווקים חוזרים יותר לשגרה, כך יותר עובדים נדרשים לטוס לחו"ל לצורך ביצוע משימות מקצועיות במסגרת עבודתם, לצורך פגישות עם לקוחות, ביצוע עבודות באתר הלקוח ועוד.
המשמעות היא, שבמקרים מסויימים, יש עובדים שיחזרו לשהות שעות רבות וארוכות בטיסות מסביב לעולם, לפעמים יותר מפעם אחת בחודש.
לעיתים קרובות המדובר בשעות טיסה ארוכות, בפרט כשמדובר בטיסות ארוכות טווח. ובעבר (בטרם פרץ משבר הקורונה) עלתה השאלה מה דינן של שעות טיסה אלו.
האם הן נחשבות כשעות עבודה המזכות את העובדים בתשלום שכר עבודה ואף בגמול שעות נוספות, או שמדובר בשעות שהנן על חשבון העובד.
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי ככלל, שעות טיסה לחו"ל במסגרת נסיעת עבודה אינן נחשבות כשעות עבודה מבחינת החוק, אלא אם כן קיימות נסיבות שמצדיקות חריגה מכלל זה, או במקרים בהם קיים הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או הסכם העסקה אישי שקובע כך ששעות הטיסה הן שעות עבודה.
בכך הפך בית הדין הארצי לעבודה החלטה קודמת שניתנה בנושא זה על ידי בית הדין האזורי לעבודה.
על פי החלטתו של בית הדין האיזורי נקבע, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על שעות טיסה לצרכי עבודה. ולכן ניתן להתייחס אליהן כאל שעות עבודה, ואף כאל שעות נוספות במידת הצורך, המזכות בתשלום שכר עבודה וגמול שעות נוספות.
עם זאת, בפסק הדין הזה קבע בית הדין האזורי כי יש להבדיל בין שעות הטיסה עצמן, שצריכות להחשב לשעות עבודה המזכות בשכר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, לבין השעות בהן עשה נסע העובד מביתו לשדה התעופה ובחזרה, ומשדה התעופה בחו"ל לבית המלון ובחזרה.
כמו כן פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי שעות השהייה בשדה תעופה, הן כמו הנסיעה למקום העבודה וממנה ועל כן על פי ההלכה הפסוקה אינן מזכות בשכר, משום שבמשך השהייה בהן, העובד חופשי לעסוק בענייניו.
בית הדין האיזורי לעבודה נימק את הקביעה לפיה העובד זכאי לשכר בגין שעות הטיסה שהינן בשליחות המעסיק לחו"ל ולצורך עבודתו, בכך שמעצם טיבן מהוות שעות הטיסה פרק זמן ארוך בו העובד אינו יכול לעסוק בענייניו האישיים, אף על פי שמבחננה טכנית הוא לא לגמרי עומד לרשות המעסיק.
עובד בחברת הייטק תבע מהחברה שכר שעות נוספות עבור שעות הטיסה שצבר במסגרת נסיעותיו לחו"ל בשליחותה, ובית הדין האזורי לעבודה קיבל דרישה זו.
החברה הגישה ערעור לבית הדין הארצי, והוא קיבל את הערעור מהסיבות הבאות:
ראשית, בית הדין הארצי הבהיר כי חוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות עבודה כך: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה".
לכן, השעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה, אינן שעות בהן הוא עמד לרשות העבודה, ועל כן הן אינן מזכות בתשלום שכר.
שנית, בהליך בג"ץ שבו נתבע בין הדין הארצי לעבודה נקבע כך: "כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר.
"זאת, מהטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה […] בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים, המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה. וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה".
לכן, פסק בית הדין הארצי, גם שעות טיסה לחו"ל במסגרת העבודה אינן נחשבות כשעות עבודה מבחינת חוק שעות עבודה ומנוחה.
כתוצאה מכך, הן יכולות להיחשב כשעות עבודה או שעות נוספות, רק אם נקבע כך במסגרת הסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסכם עבודה אישי שחל על הצדדים.
עם זאת, אם במסגרת הסכם ההעסקה שבין הצדדים לא נקבע שהעובד יהיה זכאי לשכר עבור שעות הטיסה שלו לחו"ל, למרות שהעובד ידע מראש שהוא צפוי לנסוע בחו"ל במסגרת עבודתו, אין לעובד גם זכות חוזית לקבלת שכר עבור שעות אלו.
ולמרות כל זאת, בית הדין הארצי ציין, כי לא מן הנמנע שיתכנו נסיבות שיהיה בהן מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות הנסיעה אל היעד שבו מבצע העובד עבודה כחלק משעות העבודה. הנסיבות יבחנו לגופו של עניין, ובהתאם למטרותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה.
בנסיבות של התיק הספציפי הנדון, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי העובד לא הוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל.
מה גם שמהראיות עלה כי העובד לא נסע פעמים רבות לחו"ל במסגרת עבודתו, וכי ההיקף של שעות הטיסה היה זניח יחסית.
במהלך שלוש השנים בהן עבד בחברה, הוא נדרש לטוס לחו"ל שבע פעמים בלבד, כאשר במהלך כל טיסה הוא שהה בחו"ל בין שבוע לשלושה שבועות. כלומר, הטיסות לחו"ל לא היו שגרת יומו של העובד במסגרת עבודתו, אלא מצב חריג.
עוד נקבע, כי העובד השתכר שכר חודשי ממוצע שהיה גבוה ביחס לשכר הממוצע במשק, ולכן יהיה זה הוגן לקבוע כי הוא משקף תמורה ראויה בעד נכונותו להיות זמין לצאת לצורך עבודתו מעת לעת לחו"ל, בהיקף המוגבל שנדרש ממנו ולעזוב לצורך כך את משפחתו ולחרוג משגרת חייו.
בית הדין הארצי הדגיש, כי לעובד שולם שכר מלא עבור שעות העבודה שביצע בחו"ל. כאשר טיסה חפפה את יום העבודה, נהגה החברה לשלם שכר עבור אותו יום עבודה. אבל ככלל, שעות הטיסה היו בלילה. גם מכך עולה שלעובד לא נגרם חסרון כיס כתוצאה מטיסותיו לחו"ל, פסק בית הדין הארצי.
כתוצאה מכל הנימוקים הללו קבע בית הדין הארצי כי ערעור החברה מתקבל, והעובד אינו זכאי לתשלום בגין שעות טיסה לחו"ל במסגרת עבודתו בחברה. חיוב החברה בתשלום בגין רכיב זה התבטל.
