בית הדין האזורי לעבודה פסק לטובת עובדת ברשת קמעונאית גדולה משום שתנאי עבודתה הפיזיים היו מתחת למה שקבוע בחוק.
העובדת עבדה ברשת במשך כשלוש שנים. בשלב מסוים היא התפטרה אבל לאחר חודש אחד חזרה לעבודה ורצף העסקתה נשמר.
הטענה הראשונה שהעלתה העובדת היא למצב של התנכלות בכל הקשור לתנאי עבודתה, שכן במהלך העסקתה היא נדרשה לעבוד בעמידה בלבד.
לאחר פניות מרובות למעסיק הוא סיפק לה כיסא. אבל כששבה לעבודה לאחר התפטרותה הראשונה, התברר שהכיסא שבור והיא לא יכלה להשתמש בו.
למרות הפצרותיה החוזרות ונשנות, לא הוחלף הכיסא והיא נאלצה לבצע עבודתה בעמידה, כאשר לפעמים נעזרה בכמה ארגזים עליהם ישבה מידי פעם.
אלא שבכך לא הסתיימה ההתנכלות. העובדת דרשה פיצויי פיטורים שכן היא התפטרה בניגוד לרצונה ומחוסר ברירה, בעקבות התנכלות קשה מצד עמיתיה לעבודה.
התנכלות זו הגיעה לשיא כאשר עמיתיה הכניסו פלפלים חריפים לארוחת הצהריים שלה, עד שלא יכלה לאכול אותה.
לדבריה, בעקבות יחסם של העובדים כלפיה, לא יכלה לסבול עוד, וביקשה לעזוב את העבודה בלית ברירה. לאור זאת ביקשה העובדת מבית הדין לראות בהתפטרותה התפטרות בדין מפוטר.
הרשת מצידה הכחישה את הטענות וטענה כי במקום היו כיסאות רבים עליהם היתה יכולה לשבת ללא מפריע. מנהל הסניף טען כי כאשר הבחין בכך שהעובדת נאלצה לשבת על ארגזים, הוא ביקש לחזק אותם זה לזה באמצעות אזיקונים, כדי שהיא תוכל לשבת עליהם בלי ליפול.
הרשת הציגה בבית הדין קבלות עבור רכישת כיסאות לסניף, וטענה כי נרכש כיסא במיוחד עבור העובדת לאחר תלונותיה בעניין.
בנוגע להתפטרותה של העובדת טענה הרשת, כי האירוע בו התנכלו שאר העובדים לעובדת היה ידוע ומוכר, אולם מדובר באירוע חד פעמי שמיד לאחריו שוחחו המנהלים עם העובדים שהתנכלו, והאחראי למעשה ננזף.
הרשת טענה בבית הדין כי העובדת השתמשה באירוע זה כתירוץ לטענת ההתפטרות, כאשר בפועל, כך טענה הרשת, העובדת ביקשה לעזוב את עבודתה במטרה להתמקד בלימודיה, אותם החלה חודשים ספורים קודם עזיבתה.
תחילה טען בית הדין לעבודה כי לא השתכנע לחלוטין כי בכך שבסניף זה לא היו כלל כיסאות וכי נראה כי העובדת הגזימה במידה מסויימת בתיאור המצב.
בית הדין לעבודה התרשם כי לא היתה זו מדיניות של הנהלת הרשת שלא להרשות לעובדים לשבת, שהרי המנהל עצמו ביקש לאזוק את הארגזים עליהם ישבה העובדת כדי לשמור על בטיחותה.
בנוסף, לאור הראיות התרשם בית הדין לעבודה כי היו יחסים טובים בין המנהל של העובדת לבין עובדיו, ובכללם העובדת. על כן קבע בית הדין לעבודה כי לא סביר שביחסים חבריים כאלה, יתעלם המנהל כל כך הרבה פעמים מהפצרותיה ותלונותיה של העובדת.
עם זאת ציין בית הדין לעבודה כי בסיכומו של דבר עולה הרושם שאי הנוחות שחשה העובדת היה אמיתי, וכי היא לא מיהרה לעזוב, אלא עבדה במקום כשלוש שנים במהלכן נאלצה להסתפק בפתרונות אקראיים לתנאי עבודתה כמו למשל ישיבה על ארגזים.
בנוסף ציין בית הדין לעבודה את הזלזול מצד בא כוחה של הרשת בעובדת כאשר אמר כי אינה יכולה לטעון שלא יכלה לשבת, שהרי ישבה בנוחות על 'כיסאות תנובה'.
בית הדין לעבודה נזף בבא כוחה של הרשת על טענתו זו, וקבע כי למרות שהעובדת הפריזה בתיאוריה, היא זכאית לקבל פיצוי על העבודה בעמידה, ולו כדי להרתיע מקומות עבודה אחרים, במטרה שאלו ישכילו למצוא פתרונות הולמים לישיבה של העובדים הנדרשת על פי חוק.
עם זאת, דחה בית הדין לעבודה את התביעה לפיצויי פיטורים, וקבע כי לא עלה בידי העובדת להוכיח כי עשתה מאמצים לטפל בהטרדת העובדים האחרים.
בה בעת הצליחה הרשת להוכיח כי האירוע טופל כראוי. כמו כן, לא הוכיחה העובדת כי היו מקרים שקדמו לאירוע המדובר, ונראה כי השתמשה באירוע זה כדי לעזוב את העבודה לצורך לימודים.
לבסוף קבע בית הדין לעבודה כי העובדת זכאית לפיצויים בסכום של 10 אלפים שקלים על פי חוק הזכות לעבודה בישיבה, וכן לדמי חגים שלא שולמו לה בסכום של 1,335 שקלים.
בנוסף, חויבה הרשת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 שקלים.
