לאחרונה תבעה עובדת שעבדה באותו מקום עבודה במשך שבע שנים במתכונת פרילנס, בדרישה לתת לה זכויות סוציאליות בדיעבד.
בית הדין לעבודה פסק כי הוא מקבל את דרישתה וקבע כי בפועל התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין מקום העבודה. מכיוון שכך פסק בית הדין לעבודה כי על המשרד לשלם לה פיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות נוספות בסכום כולל של 72 אלף שקלים. בנוסף הטיל בית הדין לשלם לעובדת 12 אלף שקלים תמורת הוצאות משפט.
בית הדין האזורי לעבודה הכיר במעמדה של העובדת כשכירה אף על פי שהועסקה במשך שבע שנים באותו מקום העבודה כעובדת עצמאית.
בית הדין השתכנע כי בחינת מכלול נסיבות המקרה מביאה למסקנה כי אף שסוכם בין הצדדים כי עבודתה של העובדת תתבצע במתכונת פרילנס והיא תקבל תשלום כנגד הנפקת חשבוניות מס חודשיות, הרי שבפועל התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
בית הדין לעבודה קבע כי מאחר שהעובדת ביצעה את עבודתה באופן שוטף במקום העבודה, ועבדה תחת פיקוחו והנחיותיו של המעסיק (הבעלים), היא זכאית לקבל את מלוא הזכויות הסוציאליות המגיעות לה כעובדת שכירה באופן רטרואקטיבי.
זאת ועוד, בית הדין לעבודה קבע כי המעסיק הוא זה שגרם לניתוק יחסי העבודה ולמעשה פיטר את העובדת בלי לערוך לה הליך שימוע כחוק, ולכן היא זכאית גם לפיצויי פיטורים ולפיצויים נוספים בשל היעדר הליך שימוע.
המעסיק חויב לשלם לעובדת פיצויים בסכום כולל של 72 אלף שקלים, ובנוסף גם את שכר הטרחה של עורך דינה בסכום של 12 אלף שקלים.
במסגרת התביעה טענה העובדת כי בינה לבין המעסיק היו יחסי עובד-מעביד, וכי אופן ההסדר שנקבע בינה לבין המעסיק נועד אך ורק כדי שיוכל להתחמק מלשלם לה את זכויותיה על פי חוק.
המעסיק מצידו טען כי מהרגע הראשון הובהר כי לא יתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעסיק, אלא הוסכם כבר בשלב ראיון העבודה, כי מתכונת העבודה היא מתכונת פרילנס.
המעסיק אף טען כי העובדת עצמה בחרה בהסדר שנקבע ביניהם והעדיפה אותו, משום שהוא אפשר לה למצוא עבודות פרטיות במקביל לעבודתה במקום העבודה, כך שההסדר ביניהם גילם יתרונות רבים עבורה.
עוד טען המעסיק, כי השכר ששילם לעובדת גילם בתוכו גם תנאים וזכויות סוציאליים, ולכן היה גבוה יותר מהשכר שאותו היתה מקבלת אילו היתה עובדת עבורו כשכירה.
אלא שבית הדין קבע כי העובדה שהעובדת לא הייתה מוגבלת מבחינת שעות העבודה לא שינתה את העובדה שמבחינה מהותית, המעסיק דרש ממנה להגיע למשרדו ולבצע את עבודתה עבור לקוחותיו.
העובדת לא העסיקה עובדים, לא היה ברשותה משרד והיא לא עבדה במקצועה בכל מקום פרט לעבודתה במשרדו של המעסיק, גם אם עבדה עם לקוחות פרטיים משלה.
היא עבדה במקום עבודה זה במשך שבע שנים רצופות, והיוותה חלק אינטגרלי ממנו. ולכן פסק בית הדין לעבודה כי המסקנה המתבקשת היא שבין העובדת למעסיק שררו יחסי עובד-מעסיק.
כמו כן קבע בית הדין לעבודה כי סיום יחסי העבודה התרחש במועד שבו המעסיק כתב לעובדת מכתב שבו התלונן על עבודתה וקבע שאין עוד טעם להמשיך את ההתקשרות ביניהם.
בית הדין לעבודה קבע כי מכתב זה היה למעשה הודעת פיטורים שהתבצעה שלא כדין, מאחר שהמעסיק לא זימן את העובדת לשימוע כפי שדורש החוק.
עוד קבע בית הדין לעבודה, כי העובדה שהעובדת לא הגיבה למכתב אינה מעידה על כך שהתפטרה, מאחר שפירוש זה למעשה מרוקן מתוכן את משמעותו של הליך השימוע.
לכן נפסקו לטובת העובדת פיצויים בסכום כולל של 72 אלף שקלים, הכוללים פיצוי על פיטורים ללא שימוע כדין, פיצויי פיטורים, תשלומים עבור דמי הבראה, הפרשות לקרן הפנסיה ועוד.
בנוסף נפסק כי המעסיק ישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינה של העובדת בסכום של 12 אלף שקלים.
