עובד עזב את מקום עבודתו ללא הודעה מוקדמת ולאחר מכן תבע את זכויותיו לכספים שלא שולמו לו כחוק. בית הדין לעבודה פסק כי על החברה לשלם לו פיצויים בסכום של כ-25 אלף שקלים. בית הדין לעבודה קבע כי המעסיק פגע בזכויות העובד ולכן עליו לפצותו.
לטענתו של העובד, ביום עבודתו האחרון נקלע לסכסוך עם עובד אחר שאיים עליו בסכין. התובע בתגובה ברח על נפשו.
לטענת התובע, בעת המקרה היו עדים למתרחש נציגי החברה אלא שהם לא התערבו ולא יצרו קשר עם התובע לאחר מכן.
לאור זאת טען התובע, התנהגותם של נציגי המעסיק מעידה על כך שהם מסכימים למצב והוא הסיק מכך כי אינו רצוי עוד במקום העבודה ולא חזר אליו.
מנגד, החברה הכחישה את קיומו של הסכסוך וטענה כי לא היו דברים מעולם. עוד טענה החברה, כי הסתלקותו של התובע מהמקום פגעה בהתנהלות השוטפת של החברה. עוד מציינת החברה כי נעשו כמה ניסיונות להשיגו ולכן לטענת החברה הוא לא זכאי לפיצויי פיטורים.
עדותו של התובע בתיאור הסכסוך היתה רצופה בסתירות ובאי דיוקים, והדבר הקשה על בית המשפט להתייחס אליה כאמינה ולהסתמך עליה, בעת שהיה עליו לפסוק בנושא הזכאות לפיצויים.
כמו כן, התובע לא סיפק כל ראייה להתרחשות האירוע, על אף הצהרתו כי יש עד לאירוע.
מעדותו של התובע עלה עוד, כי הוא לא הצהיר בפני מנהליו בשום שלב על כוונותיו לעזוב את העבודה, ואף ציין כי לא היה לו איתם שום קשר בכל התקופה שלאחר היום בו עזב.
החברה טענה באופן עקבי כי לא ידעה דבר על אותו סכסוך והדבר נודע לה לראשונה עם קבלת כתב התביעה.
בנוסף לדרישה לתשלום פיצויי פיטורים, טען התובע כי עבד שעות נוספות רבות ולא קיבל על כך את התשלום המגיע לו. החברה מצידה מכחישה את הטענות ומצהירה כי שילמה לו את כל שכרו כחוק.
פרט לזכאותו של העובד לשעות נוספות, הוא דרש גם תוספת תשלום של 50 אחוזים תוספת שכר עבור ימי חג שעבד בהם. כמו כן, ציין התובע, כי הוא לא קיבל ימי חופשה חלופיים לימי החג בהם עבד ולא חופשה בתשלום, לה היה זכאי.
החברה טענה מצידה כי בתלושי השכר של התובע היה קיים רכיב של פדיון חופשה וכי אינה חייבת לו דבר מעבר לכך.
בגלל חוסר היכולת של העובד להוכיח את התרחשות הסכסוך, ולאור העדות של החברה, קבע בית המשפט כי נסיבות עזיבתו של התובע את מקום העבודה לא מצדיקות פיצויי פיטורים.
עם זאת, בנוגע לתשלום שעות נוספות קבע בית הדין לעבודה, כי קיימת סתירה בין טענותיה של החברה לפיהן קיבל העובד את השכר המגיע לו, לבין הדו"חות הממוחשבים ותלושי המשכורת בהם מצוינות שעות העבודה.
בהתבסס על ראיות אלה ועל דו"חות ידניים שכתב התובע עצמו ונראו מהימנים, קבע בית הדין לעבודה כי על החברה לשלם לתובע סכום של כ-18 אלף שקלים בגין שעות נוספות.
מאחר שהתובע עזב את החברה ללא הודעה מוקדמת, פסק בית הדין לעבודה כי יקוצץ משכרו סכום שווה ערך לנזק שגרם.
בנוסף, התובע אולץ לחתום על מסמך לפיו הוא מתחייב לשלם עלויות תיקון של מתקן של החברה, אף שלא הבין בדיוק על מה הוא חותם, והחברה אף לא הציגה כל הוכחה לכך שגרם נזק למתקן.
משכרו של העובד ניכתה החברה סכום של 1,750 שקלים בגין תיקון לכאורה שבוצע במכשיר. בית הדין לעבודה פסק כי על החברה להחזיר את הסכום האמור לתובע.
בעניין תשלום ימי החג קבע בית הדין לעבודה כי על החברה לשלם לתובע סכום של 2,640 שקלים.
באשר לתשלום ימי החופשה, מתברר כי החברה שילמה לתובע סכום מסוים במקום לאפשר לו לנצל ימי חופשה בפועל.
כתוצאה מכך, התובע עבד שישה ימים בשבוע בלי לצאת כלל לחופשה. לאור זאת פסק בית הדין לעבודה כי התובע זכאי לקבל סכום של 4,048 שקלים.
בית הדין לעבודה שהסתמך על העדויות קיבל את עמדת החברה, לפיה יש לקצץ מסכומים אלה סכום של 3,520 שקלים, בשל עזיבתו של העובד את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת דבר שהסב לנתבעת נזק.
בסופו של דבר, לאחר הניכויים ובתוספת סעיפים אחרים קבע בית הדין לעבודה כי החברה תשלם לתובע סכום כולל של כ-25 אלף שקלים.
