בימ"ש השלום בטבריה קבע לפני ימים ספורים פיצויים בגובה כ-450 אלף שקל לעובד שלקה בליבו בעקבות רשלנות החברה בה עבד, שלא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות במקום העבודה.
העובד, כיום בן 61, עבד כמסגר וכאיש אחזקה בשירות החברה, העוסקת בטיפול, מיון, אריזה וייצור תערובת חקלאית. העובד עבד במשמרת שניה, בין השעות 14:00 עד 22:00. במהלך העבודה ועקב תקלות רבות, רצופות ומסובכות ובעקבות לחץ חריג שהופעל עליו מעובדי הקבלה, החל לפתע להרגיש תוך כדי עבודתו עייפות רבה המלווה בהזעות ובתחושות מעיקות באזור החזה וידו השמאלית.
מאחר שעבד בגפו באותה משמרת ולאור העומס החריג, המאמץ הבלתי רגיל ולחץ הזמנים בעבודה, לא נותרה לו כל ברירה, והוא המשיך בעבודתו עד לסיום המשמרת. לטענת העובד, הופעל עליו לחץ אדיר תוך קריאה ללא הפסקה לתקן מספר רב של תקלות שהיו באותה המשמרת כמעט בכל המחלקות. "זה היה יום חריג לגמרי, לא זכור לי יום כזה בכל 39 שנות עבודה", העיד העובד בביה"ש. "היה מעל 40 מעלות חום, היה רותח, היה חם, קראו לי בדחיפות לתקלה אחרי תקלה, לא סיימתי תקלה ותוך כדי קוראים לי לתקלה יותר חשובה, ואני עוזב הכול ולוקח ארגז כלים לתקלה נוספת ושוב הולך לתקלה ובכל תקלה מלחיצים בזמן, כי זה גורם למערך אחר להפסיק לעבוד… זה היה מלחיץ בסולם של 1 עד 10 זה היה 10".
לאחר שסיים את משמרתו, המשיך העובד לסבול מהזעות ומתחושות מועקה באזור החזה ובידו השמאלית. ביום שלמחרת פנה העובד לרופא המשפחה, בוצעה לו בדיקות א.ק.ג, ובעקבותיה הוא פונה בדחיפות לבית החולים. לאחר שבוצעו לו בדיקות, נמסר לו על ידי הצוות הרפואי שטיפל בו כי הוא עבר התקף לב חמור. בעקבות כך עבר העובד צנתור דחוף, ולאחר מכן אושפז במחלקה הקרדיולוגית להשגחה. במשך שלושה חודשים היה העובד באי כושר מלא.
הגורם להתקף הלב, טען העובד, הינו העומס והלחץ בעבודה אשר הצריכו ממנו מאמץ פיזי רב. לטענתו החברה הייתה מודעת לכך שבמשמרת היו תקלות רבות אשר תיקונן מאלץ שאיפת אבק רב ועליית מדרגות רבות מספר פעמים במהלך המשמרת, אולם חרף תלונות העובד –לא דאגה החברה להזעיק עובדים נוספים.
מנגד, טענה החברה כי התקף הלב ארע בעקבות רשלנותו של העובד, אשר לא נעזר בחבריו לעבודה בעת ביצוע עבודתו, לא נח עת חש בעייפות ולא נהג כפי שעובד סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. בנוסף נטען כי אין קשר סיבתי בין אינטנסיביות העבודה לבין האירוע הרפואי, אולם טיעון זה נסתר על ידי חוות דעת מטעם מומחה בית משפט, לפיה קיים קשר סיבתי, וקבע נכות לבבית צמיתה בשיעור של 25%.
"אבקש להוסיף שטריגר להתקף חריף מוצאים בחלק גדול, בסביבות 40%-50%, הן מאוטם חריף כתוצאה מטרשת עורקים, ומצד שני גם בסוגיה של הדיסקציה הזו, בפרט אצל גברים, יש קשר למאמץ פיזי וגם להפרעות נפשיות ולחץ נפשי, ושניהם ביחד עוד מגבירים את הסיכוי שיש קשר", העיד המומחה בפני ביהמ"ש. "בשבילי הקשר הזה קיים, כתבתי בחוו"ד שלא משנה לי מה המנגנון של האוטם אבל קשר סיבתי אני מצאתי, בהתאם לנתונים שקיבלתי… לו לא היה מתרגש ומתאמץ, יכול להיות שהיה חי עד גיל 70,75 ללא התקף לב, אני לא יכול להשתחרר מהקשר בין העבודה לבין האירוע. אפילו אם אקבל מה שאמר, ולא משנה אם זה היה טרשתי או דיסקציה ספונטני, הטריגר לאירוע היה מה שקרה בעבודה".
ביהמ"ש קבע כי היה על החברה להנהיג שיטות עבודה בטוחות שתמנענה סכנות צפויות לעובד ואשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש. הוכח שהחברה לא דאגה להציב כוח עזר נוסף ועובדי אחזקה אחרים במשמרת על מנת לעזור ולהפחית את הלחץ, לא דאגה לספק דרך גישה נוחה לעובדים מקומה אחת לקומה אחרת והנהיגה מדיניות לפיה אין לבקש עזרה כשנתקלים בבעיה כלשהי. הוכרע כי העובד פעל על פי הוראות החברה, ולא היה לו כל שיקול דעת עצמאי באשר לאופן ביצוע העבודה, ועל כן הוא לא תרם בשום צורה שהיא לסיכון שנוצר.
[ת"א 8911-08-11 מ' נ' אזוריים]
