אולפנת הגליל שפעלה במגדל העמק נסגרה בשל ירידה במספר התלמידות. במקומה הוקמה פנימייה דתית קטנה יותר. מרבית העובדים שהועסקו בפנימייה פוטרו כחלק מהתהליך. אם הבית ששימשה גם כמדריכה (בעלת ותק של 18.5 בארגון), שהייתה בת 58 במועד הפיטורים, הייתה אחת מהמפוטרות, רק שהיא לא קיבלה את רוע הגזירה ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת עלית.
העובדת הגישה תביעה כנגד המעסיקה (העמותה) בגין פיטורים שלא כדין, בחוסר תום לב תוך אפליה מחמת גיל. לשיטת העובדת, היא פעלה לשביעות רצון המעסיקה במשך תקופה ארוכה ולא הייתה סיבה "עניינית" לפטר אותה בזמן שקומץ מצומצם מהעובדות נשארו לעבוד במסגרת החדשה. העובדת טענה כי פוטרה לאלתר בחודש ספטמבר ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת, אף שחובה להודיע לעובדי הוראה על הפסקת עבודתם עד סוף חודש מאי (על מנת שיוכלו למצוא עבודה לשנת הלימודים הבא).
מצד הנתבעת נטען מנגד כי העובדת פוטרה בתום לב בעקבות סגירת האולפנה, לצד עובדים נוספים, בתהליך מסודר שכלל "שימוע קולקטיבי". בנוסף, הנתבעת טענה כי התובעת לא הייתה עובדת הוראה, ולכן היא זכאית להודעה מוקדמת "רגילה" בלבד ולא להודעה עד סוף חודש מאי. כמו כן, הנתבעת טענה כי התובעת התחמקה (במשך למעלה מחודש) מלקבל את מכתב הפיטורים שהוצא וכי מזכירת המנכ"ל הייתה צריכה "לרדוף" אחריה כדי שתבוא לקבל את מכתב הפיטורים.
שופטת בית הדין לעבודה, ורד שפר, דחתה את טענת הנתבעת כי ערכה "שימוע קולקטיבי". השופטת פסקה כי לא ניתן להוכיח שהתובעת נכחה באותו מפגש וכן לא הוכח שבאותו שימוע נכללו המאפיינים הדרושים לשימוע תקין, ביניהם האפשרות של העובד לסתור את טענות המעסיק ולשכנע אותו להימנע מפיטורים ו/או למצוא מסגרת אחרת בה ניתן בכל זאת להשאיר את העובד במערכת בתפקיד אוחר או בתנאים שונים. "הטענה כי פיטורי התובעת היו 'כורח המציאות' אינה עולה בקנה אחד עם המציאות…" כך כתבה השופטת בפסק הדין.
בית הדין לעבודה חייב את הנתבעת לשלם לעובדת סך של 134,920 ש"ח בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיטורים. בנוסף, הנתבעת חויבה לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עור דין בסך משצבר של כ-12,000 ₪.
