על אפליה ותעסוקה

ילדותי עברה עלי במנהטן, שבניו יורק. עיר מהגרים. הורי לא יכלו לשלם על בתי ספר יהודיים סקטוריאליים ושלחו אותי למערכת הציבורית ("Public schools"). בתי ספר רגילים למדי. היו לי בכיתה ילדים אירופאים מהמזרח והמערב, אמריקאים יוצאי אפריקה, אסייתים, יהודים נוצרים ועוד מכל הסוגים. חלקם היו בין חברי הטובים. למדנו, בעזרת מורינו, להכיר ולכבד אחד את השני. למרות שאני יהודי, לא הכרתי מה זה אפליה בהקשר הפרטי.

חזרנו חזרה לארץ כשהייתי בן 12. בן לילה הפכתי ל"אשכנזי" עם שלל תיאורים נוספים. אחר כך למדתי מהסביבה שערבים זה רע, ובתיכון למדתי שמרוקאים הן עדה אלימה ועוד. לשמחתי, אני 'לא מבין' את מה שלאנשים אחרים 'ברור'. חונכתי אחרת. אבל האם חוויותי הם מקרה פרטי מנותק מהמציאות? אולי דברים ממש השתנו? האם התרחקנו מפרופיל הצבר 'יפה הבלורית והתואר' הבלונדיני עם העיניים הכחולות? האם החברה בה אנו חיים היא גזענית ומפלה?

בדקו את עצמכם בתרגיל מעניין: בחרו בפרופיל אדם על פי 5 תכונות: שם, עיר בה הוא גדל, גיל, מקצוע צבאי והשכלה. בקשו מ-10 אנשים שונים לתאר לכם במי מדובר. תתפלאו (או שלא) עד כמה הפרופילים שיתארו לפניכם, אנשים שונים לגמרי, יהיו דומים. להלן: החיים בביצת הסטיגמה הישראלית.

אבל איך כל זה קשור לתעסוקה? שני הדברים קשורים בהכרח!

במהלך השנים האחרונות אני עוסק בהתנדבות בסיוע למחפשי עבודה. הייתי ואני ממשיך להיות בקשר עם אלפי אנשים, כשעזרתי ישירות לכ-700 מהם. שמעתי הרבה הסברים לכישלונות. למרות כל זאת, אני אישית שונא לתת תירוצים לחוסר הצלחה. לא לעצמי ולא לאחרים. הגישה המרכזית שבה אני דוגל היא: תסתכל קודם כל על עצמך ואיפה אתה יכול להשתפר בהצגת עצמך ויכולותיך. תראה כיצד אתה יכול לבצע עבודה נכונה אל מול מוסדות הגיוס השונים על ידי כתיבת קורות חיים, התכוננות לראיון, קבלת ייעוץ בניתוב קריירה ועוד. המטרה: תהיה אתה אחראי על התהליך ולא התהליך עליך. יחד עם זאת, אני נותר פעור פה, כל פעם מחדש, מול המקרים הרבים מנשוא של אפליה נקייה שאינה תלויה בדבר.

כמה דוגמאות בולטות של אפליה תעסוקתית בחברה הישראלית המכובדת של שנות ה-2000:

1. ה'קלאסי': נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים.

2. ה'קפיטליסט המודרני':
a. נשים שנשאלות על התוכניות שלהן לבנות משפחה והריון.
b. נשים צעירות עם ילדים קטנים שמתקשות למצוא עבודה.
c. קציני מילואים ש'מבזבזים את זמנו של המעסיק' בשמירה על גבולות המדינה.

3. ה'דתי': נשים דתיות ודתיים חרדים בכלל שלא מצליחים למצוא עבודה במסגרות ה'רגילות'.

4. ה'עדתי': אתיופים שלא מצליחים למצוא עבודה. אפלייה קיימת של עדות המזרח.

5. ה'זקן': Ageism לסוגיו.

דוגמאות רבות למקרים העונים ל'קריטריונים' שציינתי לעיל, פורסמו בשנים האחרונות בעיתונות הארצית והמקומית ויש מקרים רבים נוספים.

נסו את תרגיל המחשבתי הבא: דמיינו מה היה קורה אם הייתם חייבים לגייס אנשים בשיטת "The voice" לתעסוקה אצלכם בחברה. רק שהפעם כולם היו בעלי אותו קול כדי שלא תזהו אם מדובר בגבר או אישה. מה היה קורה אם היינו נדרשים להתבסס על נימת קול בלבד ולא גוון, על מידע נקי, על עובדות גרידא? התשובה כנראה די כתובה על הקיר: פתאום היינו מגייסים יותר בני עדות מזרח, יותר נשים, יותר ערבים, יותר בני 45+, יותר נכים ושאר 'חוליי חברה' אחרים.

כמה עובדות מרתקות

1. הרוב המכריע של העוסקים במשאבי אנוש, הן נשים שבאות מתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה הארגונית או לימודי עבודה. אלו מובילות את נושאי הייעוץ הארגוני, גיוס, רווחה ותגמול.
 
2. שונות (Diversity), הוא מפתח להצלחה בפיתוח ארגון חזק

3. קבוצה רבת תחומים ומקורות תגיע לפתרון איכותי יותר עבור ארגון, מאשר אוסף של מומחים.

4. עובד שמשקיעים בו, נותן החזר השקעה שאינו פרופורציוני להשקעה, הוא פחות רוצה לעזוב את מקום העבודה ויותר תורם מעצמו.

5. הבא ניקח נשים כדוגמה ספציפית: נשים יודעות לעבוד במקביל. הן עובדתית פחות ניידות ויותר נאמנות למקום העבודה. הן יותר יודעות לעבוד בצוות.

וזו רק רשימה קטנה הידועה לכל מנהל משאבי אנוש ממוצע.

מכיוון שמטרתי, בסוף היום, היא סיוע למחפשי עבודה, רציתי להבין מה הן הסיבות לאפליה. ניסיתי להבין למשל, את האבסורד הבא: איך יכול להיות שבתחום שבו עיקר העוסקים ובעלי האחריות הן נשים, תכניות לבניית\הגדלת משפחה עדיין מהוות קריטריון בדיון אם לבחור או לא לבחור אישה לתפקידים מסוימים; או חמור מכך – נשים מרוויחות פחות.

קראתי המון תיאוריות חברתיות שכתובות על ידי המוני 'עוסקים בדבר' (פסיכולוגים, סוציולוגים וכד'). קבלתי הרבה הסברים מלומדים. אבל בסופו של דבר, למרות שהכל מאוד מעניין ומסביר בשלל סטטיסטיקות והצדקות היסטוריות, מתקבלת תחושה הדומה לאסופת התירוצים הגדולה שיש לכולנו ל'למה לא ללכת לעשות כושר'. הרי צריך להוריד משקל, אבל זה לא קל ואין ממש חשק להשקיע (וגם נורא קר בחוץ).

הצלחה בחברה הקפיטליסטית המערבית היא ההצלחה בתחרות לצבירת הון לסוגיו. אין זמן או מקום להנחות או הקלות בכוונה, בוודאי לא על חשבון המעסיק. גם אני, כסמנכ"ל פיתוח עסקי הפועל בזירה בינלאומית, חי באותה מסגרת התנהגותית ולמרות הנתונים הסטיגמטיים הפרטיים שלי (אשכנזי, בן 32, מגבעתיים, קצין בהנדסה קרבית, אקדמאי) אני לא סוציאליסט גדול. אבל האם צמצום האפליה פוגעת במעסיק? נהפוך הוא, היא רק תשפר את העסקים! דווקא כאן, למשאבי אנוש, מכל המקצועות, ניתנה הזכות והחובה להיות אחד הכוחות המשפיעים ביותר בחברה הישראלית. בכוחם לשנות תפיסות על ידי שינויים פנים ארגוני, חינוך מנהלים (בטוב וברע), הבאת כוחות תעסוקה מכל קצוות הקשת החברתית, קידום מעמדות חלשים ועוד.

לא רק לדבר על זה או להסביר למה זה – לעשות את זה בפועל מחר בבוקר.

דרוש שינוי שיכול לבוא רק מבפנים. מזה שמסביב לשולחן ישבו, אבי רבינוביץ, שרה אבוטבול, אחמד רחיא, נועה שמר ומשה אבבא. תראו איך לפתע נולדים רעיונות מופלאים.

דוד גילה הינו סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת Water-Gen ומסייע בהתנדבות למחפשי עבודה באמצעות הסתכלות ושיטות חיפוש 'מחוץ לקונבנציה'