האם עזיבתו של עובד את עבודתו היא כתוצאה מכך שפוטר או כתוצאה מהתפטרות, סוגייה זו נבחנה על ידי בית הדין לעבודה.
העובד טען כי הוא למעשה פוטר, ולכן עליו לקבל פיצויי פיטורים. המעסיק טען בכל תוקף כי העובד נטש את העבודה והתפטר מרצונו.
חשוב לציין, כי במקרים בהם יש מחלוקת בין העובד לבין המעסיק בנוגע לאופן סיום יחסי העבודה, על פי הפסיקה, נטל ההוכחה מוטל על העובד שטוען כי פוטר.
זאת ועוד, פעולה של פיטורים או התפטרות אינה נחשבת לכזאת כל עוד הצד שביצע אותו לא הביע ביטוי מפורש לגביו.
ביטוי זה צריך להיות ביטוי שאיננו משתמע לשתי פנים, המבטאת כוונה ממשית לסיים את יחסי העבודה.
בפסיקה קודמת קבע בית הדין הארצי, כי המשותף לפיטורים ולהתפטרות הוא שבשני המקרים, אחד הצדדים מביע את רצונו לסיים את יחסי העבודה.
יש להדגיש כי עובד לא יכול לטעון שפוטר על ידי כך שהוא מודיע למעסיק כי אם הוא (המעסיק) לא יבצע דברים מסויימים עבורו הרי שהוא (העובד) יראה עצמו כמפוטר.
בה בעת, גם המעסיק לא יכול לטעון שהעובד התפטר רק משום שלא התנהג בצורה מסוימת.
המשמעות היא שמה שקובע אם מדובר בפיטורים או התפטרות הם המעשים. מעשי המתפטר קובעים אם מדובר בהתפטרות, ומעשי המעסיק קובעים אם מדובר בפיטורים.
לאחר שבחן את התנהגות שני הצדדים פסק בית הדין לעבודה כי במקרה הנוכחי ניתן לקבוע שהעובד פוטר מעבודתו ולא התפטר על דעת עצמו.
פרטי המקרה: יש לציין כי העובד עבד עבור המעסיק כעשר שנים. עובדה זו היתה משמעותית עבור בית הדין לעבודה לצורך פירוש נסיבות המקרה.
בית הדין לעבודה קבע כי עובד שמועסק תקופה קצרה בלבד, לא יהסס לעזוב מקום עבודה באופן מיידי, בעוד שעובד המועסק במקום מסוים במשך תקופה ארוכה, לא יגיב בפזיזות ויחשוב פעמיים בטרם הוא עוזב בזעם את עבודתו.
המעסיק טען, כי העובד עזב את מקום העבודה בגלל אי שביעות רצונו מכך שהמעסיק נמצא במקום. למעשה, המעסיק טען כי טענותיו של העובד כאילו נאלץ לעזוב את עבודה בגלל כאבי גב עזים אינן נכונות.
בית הדין לעבודה קבע כי דברי המעסיק תמוהים, בעיקר בנוגע לתיאורו את המשך הדברים: לדברי המעסיק, העובד נטש את מקום העבודה בזעם והחביא את מפתחות הרכב.
בית הדין לעבודה פסק כי ההיגיון אומר שאם העובד היה עוזב את מקום העבודה משום שכעס, סביר להניח שהוא היה נוסע לביתו ונרגע עד יעבור זעם.
בית הדין לעבודה הדגיש, כי מדובר במערכת יחסים בת עשר שנים שבמהלכן עבדו העובד והמעסיק פעמים רבות ביחד.
פרט לכך, קבע בית הדין, כי טענותיו של המעסיק, באשר להסתרת מפתחות הרכב התיישבו דווקא יותר עם טענת הפיטורים. לדברי בית הדין, נראה שהעובד הסתיר את המפתחות לאחר שהתבקש לעזוב את המקום.
יתרה מכך, מתברר כי מפתחות הרכב לא הוסתרו אלא הושארו ברכב. כלומר, המסקנה הסבירה ביותר היא, כי המעסיק הורה לעובד לעזוב את המקום ולהשאיר את המפתחות ברכב.
להגנתו, הציג המעסיק בפני בית הדין קלטת שבה הוא הקליט את העובד אומר לו, יומיים לאחר האירוע, כי הוא מעוניין לעזוב את העבודה.
לאחר שמיעת השיחה וקריאת התמליל פסק בית הדין לעבודה כי ניכר שהמעסיק הוביל את העובד להגיד את הדברים שהוא היה מעוניין שיגיד.
שנית, בית הדין התייחס בחשדנות לשיחה זו, משום שלא הוצגו בפניו תמלילי שיחות אחרות שנעשו בין הצדדים ושקדמו לשיחה זו.
זאת ועוד, המעסיק טען כי העובד התפטר מעבודתו בעת שעזב את מקום העבודה. מכיוון שכך, תגובותיו של המעסיק בתמליל לא היו הגיוניות.
כלומר, אם העובד התפטר כבר מעבודתו יומיים קודם לכן, היה ניתן לצפות כי המעסיק יגיד לו שהוא ממילא התפטר, או כי אין חדש בעמדתו.
בסיכומו של דבר פסק בית הדין כי המעסיק ישלם לעובד פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי הפרשות לקן פנסיה ולקרן השתלמות, מענק שנתי, דמי כלכלה, דמי מחלה והחזר כספים שנוכו משכר חודש, בסכום כולל של 95,185 שקלים.
בנוסף, חוייב המעסיק לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 6,000 שקל.
