נכון שיש עניין של טעם וריח, חיבור, מזלות, קליק… לפעמים זה מצליח ואנשים מתחברים ולפעמים זה לא מצליח והם שונאים. אבל יש כמה טיפוסים של אנשים שלא משנה היכן, מתי, ולמה, הם פשוט יעוררו אנטיגוניזם! מי הם אותם טיפוסים "לא אהודים בעליל"? איך מזהים אותם ומדוע כל כך חשוב לזהות אותם כבר בתהליך המיון כדי למנוע את כניסתם לתפקיד ולצמצם את נוכחותם ארגון?
אתר משאבי אנוש The Undercover Recruiter חושף את הטיפוסים הבעייתיים שיתקשו להשתלב בכל סוג של ארגון ויגרמו לאנשים הנחמדים והסובלניים ביותר – לשנוא אותם!
העובד שתמיד מאחר ולעולם לא עומד ביעדים:
העובד שמאחר, זה שאצלו 08:00 זה תמיד 09:45 ולכן אם רוצים שהוא יגיע לפגישה ב-10:00 אומרים לא שהפגישה מתחלה ב-08:00. הבעיה עם העובד הזה מתחילה בכך שהוא בעצמו מאחר וממשיכה בכך שהוא יוצר דמורליזציה בקרב העובדים האחרים שקשורים אליו. מי שעבד על פי התכנית ועמד ביעדים לא יקצור פרות בגלל אותו עובד ועל כך אותו עובד שכן עמד ביעדים יחוש תסכול וכעס. זה גורם לעובדים להרגיש שאין טעם לעבוד קשה כדי לעמוד ביעדים כי בסופו של דבר, יבוא העובדים הזה ויהרוס לכולם.
העובד שמתלונן על כל דבר, לכל אחד, על כל אחד ובכל הזדמנות:
העובד הזה מבזבז את הזמן שלו וחמור מכך, הוא מבזבז את זמנים של הסובבים אותו. הוא מתלונן ומתלונן וזה בא על חשבון: עבודה, חשובה, למידה, יצירה, פיתוח קשרים חברתיים, סיוע לזולת… התלונות מפריעות את העשייה, את השקט ואת הסדר הטוב. אך חמור מכך, התלונות באות על חשבון תפוקות.
העובד שמבזבז זמן:
הוא יוצא להכין קפה וחוזר אחרי הפסקת צהריים. הוא עולה לרגע להנהלת חשבונות להסדיר דבר מה ועושה סיבובים בארגון, אומר שלום לאנשים, מתעניין ומתעסק בכל דבר אחר חוץ מהעבודה שלו. זה עובד שמבזבז את זמנו וגורם לעובדים החרוצים להראות מצטיינים מצד אחד אך, הוא עלול לגרום להם להרגיש פראיירים.
המכורים לעבודה:
הם לא הולכים הביתה. הם גורמים לכם לתהות – האם יש להם בית? הם הראשונים במשרד, האחרונים שיוצאים… הם כל הזמן בעבודה. עובדים. מדברים על עבודה. גם בהפסקות צהריים. מדברים על עבודה גם באירועי חברה וימי כיף (אם מצליחים לשכנע אותם לבוא). הם שולחים מיילים בשעות מטורפות והם תמית זמינים. הבעיה היא שהם מתחילים להפריע. הם מפריעים לעמיתים שלהם שמרגישים שהם נראים רע לידם. הם מפריעים כי הם שולחים מיילים לא חשובים בשעות מאוחרות או מתקשרים לאנשים הביתה בשעות לא סבירות כדי לדון בנושא לא כל כך חשוב… המכורים לעבודה מכניסים את כולם ללחצים ומתחים, שהם לאו דווקא חיוביים בטווח הארוך, למרות שמהצד זה נראה מפתה לרגע לגייס מכור לעבודה. המכורים לעבודה מלחיצים את הלקוחות כי גם אליהם הם פונים בכל שאלה כאילו שפרצה מלחמה. הם שולחים להם מיילים בשעות לא שעות ומתקשרים אליהם הביתה או לנייד בשעות לא מקובלות. כמו כל התמכרות, גם להתמכרות לעבודה יש מחיר ולא רק המכור משלם את המחיר אלא כל מי שסביבו.
הפרפקציוניסטים שמחפשים פגמים עם זכוכית מגדלת:
הם אלה שימצעו שגיאה בכל תוכנה, נקודה אדומה "פיצפונת" בפלאייר, פסיק אחת מיותר במצגת… הם מגדירים עצמם כפרפקציוניסטים, רודפי שלמות, אבל הם בעצם עסוקים ב-100% מהזמן בחיפוש אובססיבי אחר פגמים. והם מוצאים. כשמחפשים פגמים – מוצאים פגמים. אף אחד לא מושלם. אך פרויקט לא מתנהל בצורה מושלמת. אף משימה איננה נטולת טעויות קטנות בדרך, גם אם היא מסתיימת בהצלחה.
העובדים שמכורים לשבחים:
העובדים שזקוקים למילה טובה כמו אוויר לנשימה נראית על פניו כעובדים שיפעלו כדי לרצות את המנהלים, את הלקוחות ואת העמיתים. זה נכון אבל… הם יעשו זאת רק בשביל לקבל מחמאה, רק עד השלב שבו הם מקבלים את המחמאה, ואם הם לא יקבלו את המחמאה שלהם.. זה לא יגמר בטוב. אלה הם העובדים שירדפו אחרי לקוח, יתנו לו דף ועט ויסבירו לו כיצד עליו לכתוב את מכתב השבח שלהם, עוד לפני שהלקוח בכלל נמלך בדעתו שהוא אכן שבע רצון מהשירות. העובדים שמכורים לשבחים לא באמת רוצים לתרום לפרויקט, להביא ידע, לרצות לקוח ולפתור בעיות, הם רוצים מחמאות והם יעשו קצת מכל זה רק כדרך / כאמצעי להשגת מחמאה ולא כמטרה.
