עובדת שלא היתה זכאית לפנסיה תקציבית, אבל שויכה בטעות למסלול פנסיה תקציבית בתחילת עבודתה בעירייה, ערערה לבית הדין הארצי לעבודה לאחר שטעות זו התגלתה רק בסמוך למועד בו היא ביקשה לפרוש לגמלאות.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי לעובדת היה יסוד סביר להניח כי היא מבוטחת בפנסיה תקציבית. לדברי בית הדין, האחריות לטעות בשיוכה הפנסיוני מוטלת כולה על העירייה.
לעובדת נוצרה הסתמכות על היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית, והיא שינתה את מצבה לרעה. מהחלטת הממונה על השכר עולה, כי שיוך העובדת לפנסיה תקציבית הוא בגדר הסכם חורג ולכן בוטל על ידו.
הטענה היא, כי בהליך קבלתה של העובדת לעבודה, נפלו פגמים משמעותיים שאין להותירם על כנם.
לפיכך, יש להחזיר את העובדת למצב בו היא היתה אילו היתה מבוטחת בהסדר של פנסיה צוברת, לאורך כל תקופת עבודתה, כאשר אין מקום להפחתת הפיצוי בנסיבות העניין.
בית הדין האיזורי לעבודה פסק כי תביעתה של העובדת כנגד העירייה התקבלה בחלקה. בעקבות זאת הגישה העובדת ערעור.
המחלוקת נוגעת למסלול הביטוח הפנסיוני של העובדת, בהתחשב בכך ששויכה בפועל על ידי העירייה למסלול הפנסיה התקציבית, וסמוך טרם פרישתה נאמר לה כי זו היתה טעות וכי היא אמורה היתה להיות מבוטחת במסלול פנסיה צוברת.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כך:
ראשית, בית הדין האיזורי לעבודה קבע, כי לאור הוראות הסכם המעבר לפנסיה צוברת החל מה-3 במרץ 1999, הסכם שחל על עובדי רשויות מקומיות מכוח הסכם קיבוצי מה-26 ביולי 2001, המערערת לא היתה זכאית לפנסיה תקציבית, ושויכה בטעות למסלול הפנסיה התקציבית בתחילת דרכה בעירייה.
טעות זו התגלתה רק קרוב למועד בו ביקשה לפרוש לגמלאות. מכיוון שכך, בחן בית הדין הארצי את החלטת הממונה על השכר באוצר, תוך שהוא קובע תחילה כי האחריות לטעות בשיוך הפנסיוני של העובדת מוטלת כל כולה על העירייה, ואין לייחס לעובדת אחריות ולו חלקית לטעות זו.
בנוסף פסק בית הדין הארצי, כי לעובדת נוצרה הסתמכות על היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית וכי מצבה השתנה לרעה בעקבות השינוי, אבל הממונה לא נתן לכך משקל וגם לא להשלכות הדרמטיות של שלילת הזכאות לפנסיה תקציבית, ובכך נפל פגם משמעותי.
עוד פסק בית הדין הארצי לעבודה כי ההליך בפני הממונה נערך בצורה לא תקינה וסדירה, שכן היה עליו לאפשר לעובדת להשמיע את עמדתה בטרם קבלת ההחלטה, ולקיים הליך סדור של קבלת החלטה על ידי גורם מוסמך שבו יישקלו כל השיקולים הרלוונטיים.
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי לפי סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, ככל שמדובר בהסדר חורג כמשמעותו בחוק, הממונה מוסמך לקבוע את ההסכם או ההסדר שיכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד.
לפי החלטת הממונה, שיוך העובדת לפנסיה תקציבית הוא בגדר הסכם חורג, ובהתאם בוטל על ידו, תוך שהוא קובע הסדר כוללני.
עם זאת, פסק בית הדין הארצי, כי בהנתן הפגמים המשמעותיים שנפלו בהחלטת הממונה, לא ניתן להותירה על כנה.
ההסדר הראוי, לדעת השופטים בבית הדין הארצי, הוא להביא את העובדת לאותו מצב שבו היתה אילו היתה מבוטחת בהסדר של פנסיה צוברת לאורך כל תקופת עבודתה, ואין להסתפק בהפקדה כיום של ההפקדות שהיו אמורות להיות מועברות לקרן הפנסיה לאורך השנים, ואף אין די בהפקדות שהעירייה בלבד היתה אמורה לבצע.
אשר לניכוי חלקה של העובדת בהפקדות מסכום הפיצוי, יש להקיש מהעקרונות שנקבעו בפסיקה לעניין חיוב עובד בהשבת כספים ששולמו לו ביתר בטעות. המשמעות היא שאין להפחית את חלקה של העובדת.
זאת, מאחר שהאחריות לטעות מוטלת על העירייה, בעוד שהעובדת היתה תמת לב ולא תרמה לטעות. בכך שהעובדת הסתמכה על השכר שקיבלה, מצבה שונה לרעה.
בגלל אותה טעות והשתלשלות האירועים לאחר גילויה, העובדת אינה יכולה לממש את רצונה לפרוש מעבודה בגיל 62. בנוסף, במשך כל התקופה היה עליה להתמודד עם אי ודאות וחרדה מפני עתידה הכלכלי לאחר פרישתה מעבודה.
כפי העולה מהודעת הממונה מה-4 באוגוסט 2022, אף על פי שהממונה הסכים שאין להסתפק רק בהפקדות, שכן הסכים כי העירייה תממן גם את התשואה על ההפקדות בערך מלא וכן את גילום מס ההכנסה, ככל שיידרש, סבר הממונה כי יש להפחית מהפיצוי 30% מחלק הפקדות המערערת עד חודש ינואר 2017 שהיה מועד גילוי הטעות, ואת מלוא חלק הפקדות העובדת מינואר 2017 ואילך.
אלא שבית הדין הארצי לעבודה פסק כי בנסיבותיו של מקרה זה, אין מקום להפחתת הפיצוי. לדברי בית הדין, לטענת ההסתמכות יש אמנם משקל נמוך יותר לאחר שהתגלתה הטעות, כאשר העובדת היתה לפחות מודעת לסיכון שלא תתקבל הטענה בדבר זכאותה לפנסיה תקציבית, אבל בגלל הנסיבות הנוספות, אין לנכות מסכום הפיצוי גם את חלקה של העובדת בהפקדות החל ממועד גילוי הטעות.
כמו כן פסק בית הדין הארצי, כי בנסיבות אף אין לפסוק פיצוי לא ממוני נוסף על זה שנפסק עבור העובדת בבית הדין האיזורי לעבודה.
בסיכומו של דבר, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי הערעור מתקבל בחלקו: העירייה תישא בהוצאות המערערת בגין הערעור בסכום של 15 אלף שקלים. סכום זה אינו כולל הוצאות בגין התדיינות נוספת שתידרש ליישום פסק הדין, ככל שתידרש.
