עובדת עבדה בתפקיד אשת מכירות בחברה מסויימת במשך תקופה של כ-5.5 חודשים ולאחר כחמישה חודשים זומנה לשימוע לפני פיטורים.
ביום שלאחר הזימון לשימוע הודיעה העובדת לאחראית עליה כי היא בהיריון. השימוע נערך כשבוע לאחר הזימון. במסגרת השימוע נאמר לעובדת כי הסיבה לפיטוריה היא כמות מכירות נמוכה מדי.
פרוטוקול השימוע אינו משקף אמירה כלשהי של התובעת ביחס להריונה. ארבעה ימים לאחר קיום השימוע נשלחה אל העובדת הודעה על הפיטורים שיועדה להכנס לתוקף חמישה ימים לאחר מועד ההודעה.
יומיים לאחר שנשלחה אל העובדת ההודעה על סיום העסקתה היא שלחה הודעת דואר אלקטרוני אל האחראית בו היא ביקשה לשקף חילופי דברים שלא תועדו בפרוטוקול השימוע.
האחראית השיבה לה שהיא הראתה לה את פרוטוקול השימוע ואף שאלה אם ברצונה להוסיף משהו והיא ענתה לה בשלילה. למרות זאת, הסכימה האחראית לשנות את הפרוטוקול.
כחודשיים לאחר הפיטורים פנתה העובדת באמצעות בא כוחה בדרישה להשיבה לעבודתה, בטענה כי ההחלטה לפטרה הינה בעקבות הריונה ומנוגדת להוראות הדין. המעסיק הודיע לעובדת באמצעות עורך דינו כי בקשתה נדחתה.
בעקבות זאת הוגשה התביעה שעיקרה תשלום פיצוי בשל אפליה על רקע היריון, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
התובעת טענה בבית הדין כי המעסיק החליט לפטר אותה לאחר ובעקבות הודעתה על כניסתה להיריון.
עוד טענה, כי לפני השימוע לא נמצא רבב בעבודתה וכי הבחינה שנעשתה לתפקודה על רקע השימוע נעשתה בחוסר תום לב, שכן באותו יום בוצעו שיפוצים באולם המכירות ולכן היקפי המכירות היו נמוכים יותר, ולמרות זאת היקף המכירות שלה היה הגבוה ביותר מבין אנשי המכירות.
המעסיק מצידו טען בבית הדין כי אין קשר בין הפיטורים לבין היותה של התובעת בהיריון. לדברי המעסיק, הזימון לשימוע יצא לפני שהתובעת הודיעה שהיא בהיריון.
המעסיק טען כי פיטורי התובעת היו ענייניים ונבעו מביצועי מכירות ירודים וחוסר זמינות.
לדברי בית הדין, נתוני העסקאות מראים שהתובעת מכרה בכמות נמוכה יחסית וכי אחוז המכירות של הוא הנמוך ביותר מבין אנשי המכירות.
עוד קבע בית הדין לעבודה, כי חוק השוויון בלאו הכי לא חל על הצדדים משום שהחברה לא העסיקה יותר מששה עובדים בזמנים הרוולנטיים לתביעה.
בית הדין לעבודה קבע כי הוכח שהתובעת פוטרה מעבודתה משיקולים עניינים ולגיטימיים ולא נמצא קשר בין הריונה לפיטוריה.
עוד קבע בית הדין, כי התובעת לא הוכיחה שזימונה לשימוע, כמו גם החלטת הפיטורים בעקבותיו, נעשתה על רקע הריונה.
התובעת זומנה לשימוע לפני שלמעסיק נודע על היותה בהיריון, שכן היא הודיעה שהיא בהיריון רק לאחר שהוזמנה לשימוע,
במהלך הימים שבין הזימון לבין קיום השימוע עצמו.
בית הדין לעבודה פסק, כי אין ראיה לכך שהריונה של התובעת השפיע על החלטת המעסיק בעקבות השימוע. במצב דברים זה, גם אם היה נקבע שהתובעת הצליחה להעביר את נטל השכנוע למעסיק, הרי שהמעסיק הצליח להוכיח את עמדתו והעביר את נטל ההוכחה אל העובדת, בעת שהוכחו טענות המעסיק לגבי נתוני מכירות נמוכים ביחס לעובדים אחרים, וכן זמינות נמוכה של העובדת במספר המשמרות.
לפיכך, התובעת לא הצליחה להראות שהיא פוטרה למרות שהתנהגותה או במעשיה היוו סיבה לפיטורים.
לאור כל זאת, דחה בית הדין את התביעה לפיצוי בשל אפליה על רקע היריון, והתביעה לפיצוי בגין אובדן הכנסה מעבודה ולפיצוי בגין היעדר שימוע.
