בית הדין האיזורי לעבודה דחה לאחרונה תביעה של פרילנסרית להכרה בקיום יחסי עוד מעסיק. בית הדין פסק כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, ואף חייב את התובעת בתשלום הוצאות הלקוח בסכום של 40 אלף שקלים בשל הגשת התביעה בחוסר תום לב.
עיקר המחלוקת נוגעת לשאלה האם התקיימו יחסי עובד מעסיק או שמא מדובר בהתקשרות עם התובעת כקבלן עצמאי. כפועל יוצא מהתשובה לשאלה זו, נגזרות הזכויות הנתבעות על ידי התובעת.
כאמור, בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה ופסק כך:
המבחן לקביעת קיומם של יחסי עובד מעסיק הוא המבחן המעורב. בבסיס מבחן זה נמצא מבחן ההשתלבות על שני פניו: הפן החיובי והפן השלילי. בנוסף למבחן ההשתלבות נמצאים מבחני משנה שונים.
הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד מעסיק, מוטל על הטוען לקיום יחסים אלה. במקרה הנוכחי, בחינת מכלול העובדות והסממנים מצביעה על כך שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעסיק.
בנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, פסק בית הדין, כי אין מחלוקת כי בפעילותה השתלבה התובעת במערך העבודה של הנתבעת.
אין גם מחלוקת על כך שעבודתה של התובעת היא בליבת העיסוק של הנתבעת ובכך מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
אבל בפאן השלילי הדברים שונים. התובעת עובדת גם באופן פרטי שלא במסגרת הנתבעת, ולכל הפחות ראתה עצמה כמי שאינה מוגבלת מלעשות כן.
התובעת טענה כי היקף העבודה אצל הנתבעת לא איפשר לה לבצע עבודה נוספת, אבל טענה זו אינה יכולה לעמוד, פסק בית הדין, שכן התובעת תיאמה את עבודתה מול הנתבעת ולא מדובר ביחסים שבהם היתה התובעת מחויבת להתייצב בשעות מסוימות אלא אם אלה תואמו מראש.
שעות עבודתה של התובעת היו בשליטתה והיא היתה מעוניינת בעבודה בהיקף גדול ככל האפשר על מנת להגדיל את הכנסותיה.
מכאן, שאין יסוד לטענת התובעת לעניין הבלעדיות של הנתבעת. בנסיבות אלה, ניתן לומר שלא מתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.
עוד קבע בית הדין, כי ההתקשרות בין הצדדים היתה בנוגע לעבודה המבוצעת על ידי התובעת באופן אישי ולכן למבחן זה אין כל משקל במסגרת מכלול הסממנים.
אמנם, מדובר בעבודה שביצעה התובעת עבור הנתבעת, וכלפי הלקוחות הוצגה התובעת כנציגה מטעם הנתבעת.
עם זאת, בכל הנוגע להתנהלות הכספית מול רשויות המס, התובעת הוצגה כעוסקת עצמאית ובמסגרת זו, הגישה דו"חות וזכתה להטבות כלכליות כתוצאה מאופן העסקה זה.
בנושא כפיפות ופיקוח: אף על פי שמבחינת הלקוחות האחריות היא של הנתבעת, מבחינה מקצועית התובעת ביצעה את עבודתה בעצמה והיתה אחראית על עבודתה.
התובעת לא דיווחה על נוכחותה והיא קבעה לעצמה את ימי החופשה. התובעת לא ראתה עצמה כפופה להוראות הנתבעת אלא עצמאית בקבלת החלטותיה.
התקשורת בין הצדדים הינו ברמה שאינה מקובלת ביחסי עובד מעסיק. בשלב מסוים הציעה הנתבעת לתובעת להצטרף כשותפה אל מנהלת הנתבעת, והתובעת ראתה בעצמה כעובדת עצמאית.
זאת ועוד, התובעת הגישה דו"חות לשלטונות המס במסגרתם ניכתה הוצאות. המחשב הנייד והטלפון היו בבעלותה, היא נסעה לביצוע תפקידה ברכבה הפרטי (שהוצאותיו נוכו כהוצאה מוכרת בדיווח למס הכנסה) וכך גם השתמשה במכונת צילום ורכשה דפי צילום מכספה.
התובעת היא שקבעה באלו סניפים של הנתבעת תעבוד כאשר והיא היתה מעוניינת בכמה שיותר עבודה, שכן הכנסתה היתה תלויה בכך באופן ישיר.
עוד פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי אופן תשלום השכר לתובעת כעובדת עצמאית לא הביא לקיפוח בזכויותיה, להיפך.
התמורה שקיבלה התובעת כעצמאית עלתה מונים רבים על זאת שהיתה משולמת לה אילו הוגדרה כשכירה.
הנתבעת לא הפיקה תועלת מיוחדת מאופן העסקה זה, אלא להיפך. אופן ההתקשרות לא נכפתה על התובעת והיה בדרך ההתקשרות הזו כדי למקסם את יתרונותיו הכלכליים עד כדי השלשת הכנסותיה וכן ניצול האפשרות לנכות הוצאות שונות.
לאור כל זאת פסק בית הדין כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים. זאת ועוד, בית הדין קבע, כי גם אם היה נקבע שהתובעת הועסקה כשכירה, הרי לאור העובדה שהתובעת השתכרה יותר מפי שלושה מעובדת שכירה, הרי שגם אם יובאו בחשבון טענות התובעת לעבודה בשעות נוספות וכלל הזכויות כעובדת שכירה, לא נותר פער לתשלום הפרשי זכויות.
מכיוון שכך פסק בית הדין האיזורי לעבודה כי תביעת התובעת לתשלומים הנתבעים על ידה, נדחתה. בנוסף, פסק בית הדין האיזורי לעבודה כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בטענותיה ובתביעתה, ולכן תישא בתשלום הוצאות לנתבעת בסכום של 40 אלף שקלים.
