עשרים עובדים סוציאליים שחלקם מועסקים על ידי הביטוח הלאומי וחלקם הועסקו בעבר, הגישו ערעור על תביעתם להשוואת מתח הדרגות של מנהלי תחום ייעוץ לקשיש וסגניהם לזה של מנהלי תחום שיקום וסגניהם, ובנוגע למכסת הכוננויות ולדרגה אישית בהעדר זכאות.
הערעור בנוגע למתח הדרגות של סגני מנהלי תחום בייעוץ לקשיש התקבל בחלקו, במובן זה שהדיון הוחזר לבית דין קמא להמשך בירור.
לא הצליחו להוכיח שהתפקיד שווה ערך
העובדים הסוציאליים טענו לאפלייה על ידי המוסד לביטוח לאומי אולם טענתם נדחתה שכן הם לא הצליחו להוכיח כי הטענה עוסקת בשני תפקידים שהינם שווי ערך וכי מדובר בשונה רלוונטי המצדיק יחסי שונה.
להבדיל בתביעות על בסיס כלכלי, על מנת לזכות בתביעה מסוג זה על בסיס משפטי, המערערים נדרשו להוכיח בשלב ראשון כי תפקידו של מנהל תחום בייעוץ לקשיש, או של סגן מנהל תחום בייעוץ לקשיש, הינו דומה או לתפקידו של מנהל תחום בכיר בשיקום או סגן מנהל תחום בכיר בשיקום, בהתאמה, או לכל הפחות שווי ערך להם.
בית הדין לעבודה קבע כי הטוענים לא הצליחו להוכיח זאת. עוד פסק בית הדין לעבודה, כי קיים שוני מהותי ורלוונטי בין תפקידיהם של המערערים לבין התפקידים אליהם הם ביקשו להשתוות, מבחינת תחומי האחריות.
בנסיבות אלה, פסק בית הדין לעבודה כי הוא לא בנקל יתערב בשיקול הדעת הנתון בידי המעסיק באת קביעת תנאי ההעסקה. לא כל שכן שלא יתערב במקום בו מקורו של הפער במתח המשרות, בין השיקום לבין הייעוץ לקשיש, הוא בין היתר, בהסכם קיבוצי שאיגוד העובדים הסוציאליים הנו צד לו, והוא יושם במוסד.
עובדים בעלי אותה הכשרה
בנוסף, בשירות הציבורי או בשירות הפרטי, מועסקים עובדים בעלי אותה הכשרה. מדובר באותו תחום עיסוק ואותו מספר כפיפים, לפי אותו דרוג שכר וכו'.
ועם זאת, תנאי עבודתם שונים בשל הסכמי שכר הינם שונים, גם בשל ההבדלים במהות תפקידם. בית הדין לעבודה ציין כי העובדה שמדובר באותם השכלה, ניסיון, דירוג, שייכות לאיגוד וכו', אינה מלמדת כי אין כל הבדל בין התפקידים.
לאור כל זאת, דחה בית הדין לעבודה את רכיב התביעה הזה ובית הדין הארצי תמך בפסק דין זה.
מכסת כוננויות
בנוגע למכסת הכוננויות פסק בית הדין הארצי לעבודה כי יש הצדקה לדחייתו של בית הדין האיזורי לעבודה את תביעת המערערים. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי כוננויות היא עבודה נוספת שהצורך בה מצוי במתחם שיקול הדעת הרחב של המעסיק.
המגבלה המוטלת על המעסיק היא חובת תום הלב והאיסור לשקול שיקולים פסולים. במקרה זה, פסק בית הדין לעבודה, המערערים לא הצליחו להוכיח כי עמדת המוסד לביטוח לאומי בהקשר זה על ציר הזמן נקבעה בחוסר תום לב או מתוך שיקולים פסולים.
