המחסור בבעלי מיומנויות, הצורך לצמצם תקציבים וההעדפה שיש בקרב רבים מהעובדים הצעירים להיות עצמאיים תוך ויתור על התנאים כשכירים בארגון, יצרו את המגמה הגוברת של מעבר עובדים רבים לעבודה במתכונת פרילנס.
כתוצאה מכך ניתן לראות בשנים האחרונות יותר ויותר פרילנסרים שממלאים את מקומם של השכירים.
לארגון זה משתלם משום שהוא יכול להוציא למיקור חוץ פעילויות שאינן בליבת הפעילות שלו, ולפרילנסרים זה משתלם, משום שהם מקבלים הרבה יותר גמישות בעבודה, ולעיתים קרובות גם הכנסה גבוהה יותר משכר הברוטו שהיו מקבלים אילו היו שכירים.
פרט לכך, העבודה במתכונת פרילנס מאפשרת לפרילנסרים לעבוד עבור כמה ארגונים במקביל, ולרכוש התמקצעות מכמה זוויות.
המכשול הגדול והעיקרי שניצב כיום בפני התרחבות מגמה זו הוא העובדה שחלק מהארגונים מנצלים לרעה את רצונם של עובדים להיות עצמאיים, ומטילים עליהם את אותן משימות שמוטלות על שכירים במשרה מלאה, לרבות בתחומי הליבה של פעילות הארגון, כאשר ההבדל היחיד הוא בכך שאותם פרילנסרים אינם מקבלים זכויות סוציאליות.
כדי למנוע ניצול כזה מצד המעסיקים, נחקקו חוקים שבוחנים לעומק את הסוגייה האם אכן מדובר בעסק עצמאי שמספק שירותים ללקוחותיו, או שמדובר למעשה בעובד שכיר לכל דבר ועניין שאינו מקבל את הזכויות הסוציאליות שלו.
החוק קובע כמה מבחנים שעל פיהם קובע בית הדין האם אכן מדובר בקבלן עצמאי או בעובד שכיר שנשללו ממנו הזכויות הקוגנטיות שלו.
במקרים בהם צורת ההעסקה של הפרילנסר אינה עומדת בכל המבחנים, קובע בית הדין כי יש להכיר ביחסי עובד מעסיק בדיעבד, ועל המעסיק לשלם לעובד את כל זכויותיו רטרואקטיבית ובנוסף אף לשלם לעובד פיצויים.
להלן שתי דוגמאות לפסקי דין שניתנו בנוגע לתביעות של פרילנסרים להכרה בדיעבד ביחסי עובד מעסיק.
לאחרונה פסק בית הדין האיזורי לעבודה כי תובע שתבע מהחברה שעבד עבורה, להכיר ביחסי עובד מעסיק, לא יוכר כשכיר של החברה, ולמרות זאת הוא זכאי לפיצוי לא ממוני.
התובע שימש מטעם החברה בתפקיד איש מכירות בפרויקט מסויים. בית הדין פסק, כי מתוך יישום כלל המבחנים שבפסיקה עולה שחלקם אמנם מטים את הכף לקבוע שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אבל חלקם מצביע על קיום יחסי לקוח וקבלן עצמאי.
מכיוון שכך, פסק בית הדין כי לא הוכחו יחסי עובד מעסיק והתביעה לתשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן נדחו.
למרות זאת, קבע בית הדין האיזורי לעבודה כי מקרה זה מצדיק לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 50 אלף שקל, משום שעצם ההתקשרות של הארגון עם התובע במסגרת יחסי נותן שירותים ומזמין שירותים, משמעה פגיעה בזכויות הגלומות בהכרה במעמד של עובד, שהן זכויות בעלות ערך כלכלי שחלקן אינן ניתנות לכימות.
במקרה אחר שאירע לפני כשנה, הכיר בית הדין האזורי לעבודה בדיעבד, בפרילנסרית כבעובדת שכירה.
התובעת, שעבדה במתכונת פרילנס, הוכיחה את קיומם של יחסי עובד מעסיק בינה לבין המעסיק בתקופה הרלוונטית.
לדוגמה, באותו מקום עבודה הועסקו ביחד עם התובעת, עובדים לא מעטים שהיו עובדים שכירים, בסוג משרה זהה לזה שמילאה התובעת.
עוד פסק בית הדין, כי התפקיד שהתובעת מילאה באותו מקום עבודה הוא משמעותי לפעילות המקום ומהווה חלק אינטגרלי ממנו. כלומר התפקיד הוא בליבת עסקי מקום העבודה.
התובעת הועסקה בתפקיד ליבה חיוני במקום, ואף החליפה באותו תפקיד עובדת שכירה. מכיוון שכך, פסק בית הדין כי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות (אחד המבחנים שבוחן האם הפרילנסר הוא אכן עצמאי או שכיר) הינו מובהק.
בנוגע לצדדים האחרים של מבחן ההשתלבות, פסק בית הדין, כי הסממן היחיד של עבודה עצמאית של התובעת היה הדיווח הפורמלי לרשויות המס והתשלום כנגד חשבוניות. אבל בשאר הפרמטרים קיים דפוס מובהק של יחסי עובד ומעסיק
להלן 8 הפרמטרים שעל פיהם קבע בית הדין כי מדובר בשכירה ולא בפרילנסרית:
1 היא קיבלה שכר לפי שעות ולפי דיווח, ואף נדרשה בחלק מהתקופה להחתים כרטיסי נוכחות.
2 לצורך עבודתה היא השתמשה בציוד ומתקנים של מקום המעסיק וקיבלה חדר קבוע במקום העבודה.
3 היא נדרשה להיות נוכחת בהשתלמויות, הרצאות, ופעילויות שונות כעובדת מן המניין.
4 היא הוצגה במסמכים רשמיים ואף בשלט שנקבע במשרדה כעובדת במקום העבודה והשתמשה בכתובת אימייל של המעסיק.
5 התובעת חוייבה לקבל אישור על כל היעדרות או חופשה.
6 היא לא היתה יכולה לתת את השירות באמצעות אחרים.
7 באופן פורמלי היא היתה יכולה לעבוד בעבודה נוספת, אבל במהלך המשפט היא הוכיחה שעיקר עבודתה היה בהתקשרות עם המעסיק וכי הכנסתה הנוספת היתה זניחה.
8 התובעת לא העסיקה עובדים או ניהלה עסק.
זאת ועוד, בית הדין ציין כי התובעת אמנם חתמה עם מקום העבודה על הסכמי התקשרות כפרילנסרית, אבל היא ראתה עצמה כשכירה לכל דבר והמשך התקשרותה כפרילנסרית היתה תחת מחאה.
לאור כל זאת פסק בית הדין, כי מדובר במקרה מובהק שבו ההתקשרות עם העובד במתכונת פרילנס היא רק מסווה ליחסי עובד מעסיק לכל דבר.
מכיוון שכך, הטיל בית הדין על המעסיק לשלם לתובעת פיצוי בסכום כולל של כ-299.07 אלף שקלים הכוללים את הסכומים הבאים:
1 פיצוי ממוני עבור התקופה שלא התישנה, בגין ההפרש בין התמורה שקיבלה כפרילנסרית, לבין השכר החלופי לו טענה, בסכום של כ-193.07 אלף שקלים.
2 תשלום בסכום של 21 אלף שקלים בגין חלק המעסיק בדמי הביטוח הלאומי.
3 בנוגע לפיצוי לא ממוני, בחישוב כל השיקולים פסק בית הדין, כי המעסיק ישלם לתובעת פיצוי בסכום של 85 אלף שקלים. הפיצוי הלא ממוני כולל גם את הסוגיות של הפרת חוק הגנת השכר, הפרת חובת השימוע ונזקים נוספים.
בנוסף, הטיל בית הדין על המעסיק גם להשתתף בשכר טרחת עורך הדין והוצאות המשפט של התובעת בסכום של 33 אלף שקלים.
