מתי ולמה מתיישנת תביעת עובד במקרה שלא הופקדו כספים לפנסיה

המועד בו נוצרת עילה לתביעה, לצורך קביעת ההתיישנות, הוא המועד שבו התגבשו העובדות שיוצרות את הזכות של העובד לסעד.

כמו כן, המועד בו נוצרת עילה לתביעה הוא המועד בו לעובד שתובע, יש כוח ויכולת משפטית לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו על ידי פנייה לבית הדין לעבודה, כך נקבע לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה.

לאור זאת פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי השאלה שיש לבחון במקרה כזה היא, האם התביעה הבשילה רק ביום שבו התרחש אירוע מזכה פנסיה, כפי שהעובדת טוענת.

או לחלופין, האם התביעה הבשילה במועד מוקדם יותר, לכל המאוחר כ-12 שנה לפני הגשת התביעה, מועד בו נפסק הטיפול מצד המעסיק בעניינה של העובדת בנושא הפנסיה.

הכלל שנקבע בפסיקות קודמות קובע, כי מועד היווצרות העילה לנושא דיני ההתיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מהמעסיק (בשל אי הפרשה לקרן פנסיה) נקבע על פי המועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפקדות, ולא לפי המועד שבו מתרחש  האירוע המזכה לפי תקנון קרן הפנסיה.

בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי בשונה מחובת ההפקדות, עילת התביעה היא פעולה נקודתית, המכתיבה את צבירת הזכויות, שיעורי ההפקדות, הצורך בניכוי מהשכר ועוד נושאים שלא  ניתנים לשינוי מידי חודש בחודשו.

בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי בנושא זה כי מדובר באי צירופה של העובדת לקרן פנסיה ותיקה כלשהי, שזה עומד בניגוד לחוקת העבודה ולטופס ההצטרפות עליו חתמה בעת קבלתה לעבודה. התוצאה היא מחדל אחד, למרות שנזקיו מתמשכים.

על פי הוראות הממונה על שוק ההון, המעסיק היה צריך לצרף את העובדת לקרן ותיקה זו בתוך 24 חודשים (שנתיים) מיום שהופסקו התשלומים לביטוח הפנסיוני האחר שהיה לה.

במילים פשוטות: לעובדת היתה קרן פנסיה מסוג אחד, והמעסיק אמר שיעביר אותה לקרן פנסיה מסוג אחר. לאור זאת הופסקו התשלומים לקרן הפנסיה הקודמת. על המעסיק היה לצרפה לקרן פנסיה אחרת, בתוך שנתיים.

אלא שבמקביל, אף שהמעסיק היה אמור לצרף את העובדת לקרן הפנסיה השנייה, הדבר לא נעשה בתוך שנתיים, ולמעשה זה לא נעשה בכלל, כלומר, היא לא צורפה לקרן פנסיה אחרת.

לאור זאת פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי עילת התביעה בנוגע לאי-צירופה של העובדת לקרן הפנסיה השנייה, הפכה בת תביעה לאחר אותן שנתיים (מועד זה של תום אותן שנתיים היה כ-12 שנה לפני שהוגשה התביעה)..

בית הדין קבע, כי החל ממועד זה, כלומר בתום אותן שנתיים לאחר שהופסקו ההפקדות למבטחים, מתחילה להיספר תקופת ההתיישנות.

אמנם, מהמכתבים בין הצדדים עולה, כי נוצר מצג בו יש אפשרות לצרף את העובדת לקרן החדשה לאחר אותן שנתיים.

אבל המכתב האחרון בנושא זה נשלח כשנתיים לאחר מכן, כלומר כ-12 שנה לפני הגשת התביעה, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות.

אמנם, בית הדין האיזורי לעבודה קבע בפסק דינו, כי הסעד ההצהרתי התיישן אבל הסעד הכספי לא התיישן. בית הדין הארצי לעבודה חלק על כך.

לדברי בית הדין הארצי לעבודה, על אף אופיים המתמשך של הנזקים, המחדל הנובע מאי-שיוך (או אי-צירוף) העובדת למסלול קרן פנסיה החדשה, הוא בפועל מחדל נקודתי, שמירוץ ההתיישנות לגביו החל לכל המאוחר כ-12 שנה לפני הגשת התביעה.

כלומר, כ-12 שנה לפני הגשת התביעה היה בידי העובדת להגיש תביעה ביחס לסעד ההצהרתי והכספי כאחד, בלי שהיה צורך להמתין להיווצרות הנזק המתמשך.