עובדת שפוטרה מעבודתה מבלי שהמעסיק קיבל אישור לפטרה (על ידי הממונה על העסקת נשים במשרד התמ"ת) פנתה לבית הדין לעבודה. העובדת טענה להפרת חוק עבודת נשים ועל כן דרשה פיצויים בשיעור של 150% משכרה בעבור כל התקופה המוגנת, בהתבססה על סעיף 13א(ב)(1) לחוק אשר קובע כי "במידה ומצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, רשאי הוא לפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע לעובד/ת במהלך התקופה המזכה".
המעסיק טען להגנתו כי העילה לפיטורים לא הייתה ההיריון עצמו. המעסיק אף הוכיח כי העובדת קיבלה שתי הודעות פיטורין, כאשר הראשונה ניתנה לה בטרם היא נכנסה להריון. בהודעה זו נאמר לה כי עילת הפיטורים הינה "חוסר שביעות רצון מתפקודה" וכן בעיות ביחסי העבודה בינה לבין מנהל הכספים הממונה עליה. החברה טענה כי לאחר ההודעה הראשונה החלה לחפש לה מחליף והודעת הפיטורים השנייה ניתנה לעובדת לאחר שנמצא לה מחליף.
המעסיק פיטר את העובדת (שבשלב זה כבר הייתה הרה) מבלי שקיבל אישור מהתמ"ת, את האישור הוא קיבל כאמור בדיעבד (חודשיים לאחר מעשה).
בית הדין לעבודה קבע כי המעסיק פעל בניגוד לחוק עבודת נשים ועל כן התובעת זכאית לשכר ולזכויות סוציאליות בעבור תקופה של חודשיים. הסיבה לקביעת הפיצוי לפרק זמן של חודשיים בלבד נעוצה בעובדה שהחברה אכן קיבלה אישור לפיטורי התובעת מהממונה לחוק עבודת נשים, בסופו של דבר.
בפסק הדין נכתב כי תכליתו של הפיצוי לעובד מכוח סעיף 13א' לחוק עבודת נשים הינה להביא לפיצוי "אזרחי עונשי". קרי, פיצוי זה נועד להרתיע ולחנך את ציבור המעסיקים. בית המשפט פסק לטובת העובדת פיצויים בשיעור של 150% בעבור כל תקופת העבודה כולל התקופה המוגנת (דהיינו, עד מתן אישור ממשרד התמ"ת לפיטוריה). אי לכך, נקבע כי העובדת הייתה זכאית לפיצויים בסך של 37,000 שקלים.
