בית הדין לעבודה קיבל לאחרונה תביעה שהגישו ארבעה עובדים נגד שני בעלי חברה משפחתית (אב ובנו) בה הם עבדו.
מהתביעה עולה, כי הארבעה לא קיבלו פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות בסכומים שהצטברו למאות אלפי שקלים עבור כל אחד.
בית הדין קבע שבעלי החברה עשו שימוש לרעה בישויות המשפטיות הנפרדות של החברות כדי להתחמק מחובות. העובדים עבדו בתקופות שונות בחברה בין השנים 2017 ל-2021.
לאחר שהחברה (המקורית) קרסה יזמו העובדים הליך פירוק והגישו תביעות חוב למוסד לביטוח לאומי.
במקביל הם הגישו תביעה אישית נגד בעלי החברה, האב, הבן וחברה נוספת הרשומה על שם הבן.
התובעים טענו כי החברה של האב היתה גלגול של חברות קודמות שעוסקות בהובלות ומדובר בעסק משפחתי ותיק. בגלגולו האחרון עברה הפעילות לחברה חדשה שנרשמה על שם הבן.
לטענתם של העובדים, המעבר בין החברות היה על הנייר בלבד. הם לא תמיד שמו לב להתרחשות המעבר בין החברות בזמן שהתרחש משום שלכל אורך תקופת העסקתם, מתחילתה ועד סופה, הם עבדו באותו מקום, באותה עבודה ממש, כאשר הממונים עליהם לאורך כל השנים היו האב ובעיקר הבן.
לאחר שהחברה של האב נקלעה לקשיים, האב ובנו נתנו לה להמשיך להתנהל והקימו חברה חדשה אליה העבירו את הציוד וחלק מהעובדים, וכן את הלקוחות הרווחיים.
כל זאת, תוך שהפקירו את העובדים האחרים, ובכלל זה את ארבעת התובעים.
העובדים שתבעו טענו בבית הדין לעבודה, כי הקמת חברות משפחתיות חדשות לבקרים היתה התנהלות סיסטמטית של השניים במטרה להתחמק מתשלום חובות.
בנוסף, המעסיקים לא העבירו את כספי הפנסיה אל קופות הפנסיה אף על פי שניכו את הכספים משכרם, הנפיקו תלושי שכר פיקטיביים וערבבו בין נכסים אישיים של בעלי המניות לנכסי החברות. בנסיבות אלה, פסק בית הדין, יש הצדקה להרמת מסך ולחיוב אישי של בעלי החברה.
הבן טען בכתב ההגנה כי אין יריבות בינו, או בין החברה שבבעלותו, לבין העובדים שתבעו ושהועסקו בחברה של אביו.
הבן טען עוד, כי הוא הקים את החברה שבבעלותו מטעמי הגשמה עצמית ולא מדובר בגלגול של החברה של אביו. לדבריו, כל בחברה של האב הוא עבד בתפקיד סדרן בלבד ואין כל סיבה לחייב אותו אישית.
אלא שבית הדין ציין כי הוכח שהבן כיהן בחברה של האב בתפקיד מנהל כללי, והיה מורשה חתימה ובעלים בפועל.
בית הדין לעבודה הבהיר, כי פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך.
הוא קבע, כי הוכח שהמעסיקים (האב ובנו) אכן עשו שימוש לרעה בישויות המשפטיות של החברות, בנוסף לפגיעה בזכויותיהם הקוגנטיות של התובעים.
כך, בין היתר, המעסיקים נקטו בדפוס פעולה שיטתי ופסול במסגרתו האב נהג לפתוח חברה על שם בני המשפחה ולאחר שצברה חובות סגר אותה ופתח חברה חדשה במקומה.
בית הדין לעבודה קבע עוד, כי יש נימוקים נוספים להרמת מסך ולחיוב אישי של האב ובנו, לרבות העובדה שהם לא ביצעו את ההעברות של הניכויים משכרם של העובדים שתבעו, אל קופות הפנסיה, הנפיקו תלושי שכר פיקטיביים, ערבבו נכסים על ידי בעלי המניות ומנהלי החברה, הקימו חברות משפחתיות חדשות לבקרים שממשיכות את אותו עסק ממש, והשתמשו באותו ציוד ואותם כלי רכב.
כמו כן, הנתבעים העסיקו את אותם עובדים, השתמשו באותם משרדים ומספרי טלפון, ונתנו שירות לאותם לקוחות, תוך שינוי ישות פורמלית בלבד.
כל זאת, בלי שהמעבר מחברה לחברה יהיה כרוך בהעברת כספים כלל ועיקר וכאשר נכסי אחת החברות שנמכרו, שימשו לצרכים האישיים של בעלי החברה שפעלו במשותף ועשו יד אחת לשם הברחת נכסים.
לדברי בית הדין, אי ביצוע ההעברה של ניכויי הסכומים בלי להעבירם אל קופות הפנסיה, מהווה גזל ותרמית. עוד קבע בית הדין, כי הנפקת תלושי שכר פיקטיביים והברחת הנכסים נעשו באופן המעיד על חוסר תום לב.
בנוגע להרמת המסך התיחס בית הדין לעבודה לקביעה המקדמית לפיה, "מעסיק אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה.
"עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעסיקו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק, בבחינת היום פה ומחר שם – אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק. זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות.
"במיוחד נכונים הדברים כאשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם – ובמיוחד – מי שעמד מאחורי כל אותן חברות (המעסיקים)".
לאחר קיזוז הסכומים ששולמו לתובעים על ידי ביטוח לאומי חויבו בעלי החברה לשלם לעובדים שתבעו סכום כולל של כ-2.05 מיליון שקלים. סכום הפיצויים מתחלק בין העובדים כך:
עובד 1: 454,221 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
עובד 2: 490,915 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
עובד 3: 365,346 שקלים צירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
עובד 4: 739,250 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, פסק בית הדין כי המעסיקים ישלמו לכל אחד מהעובדים שתבעו הוצאות משפט 30 אלף שקלים (כלומר 120 אלף שקלים לכולם יחד).
