ההפקדות של המעסיק לביטוח הפנסיוני של העובד הן אמנם זכות סוציאלית של העובד, אבל בפועל זוהי חובה, החלה על המעסיק והעובד כאחת.
בעבר אמר עו"ד קובי חתן, מומחה לדיני עבודה, בריאיון שנערך איתו ב-HRus, כי חלק גדול מזכויות העובדים, לרבות הזכות לביטוח פנסיוני, הן זכויות קוגנטיות של כל עובד.
לדבריו, "המשמעות של זכויות קוגנטיות היא שאלו הן זכויות שלא ניתן להתנות אותן ולא ניתן לוותר עליהן גם בהסכמת שני הצדדים (העובד והמעסיק), גם אם ההסכמה מעוגנת בכתב".
עוד אמר עו"ד חתן, כי "גם אם עובד מסרב שהמעסיק יפקיד עבורו כספים לביטוח פנסיוני, המעסיק חייב להפריש עבורו את הכספים. זה לא תלוי ברצון העובד".
יתרה מכך, המעסיק צריך לברר עם עובד חדש בעל פה או בכתב, האם הוא מבוטח בהסדר פנסיוני קודם ולתעדו.
אם אכן לעובד יש ביטוח שנפתח לפני תחילת עבודתו של העובד בחברה, על המעסיק מוטל להפקיד לביטוח הפנסיוני החל מיומו הראשון של העובד בעבודה.
לפני כשנתיים חייב בית הדין לעבודה מעסיק לשלם לעובדת שלו פיצוי בגין חלף הפקדות לקרן הפנסיה, משום שלא ביצע עבורה הפקדות לקרן הפנסיה בששה החודשים הראשונים לעבודתה אצלו.
בית הדין פסק את הפיצוי אף על פי שהעובדת עצמה לא יידעה את המעסיק בתחילת עבודתה, לגבי קיומו של הסדר פנסיוני קודם שהיה לה.
החובה שמוטלת על המעסיק היא רק לגבי קבלת מידע מהעובד, ולא מוטל עליו להמשיך לברר מעבר לכך תוך פגיעה בפרטיות העובד.
במקרה הנוכחי שנדון בבית הדין לעבודה, המעסיק לא בירר האם קיים לעובדת ביטוח פנסיוני פעיל, אבל כן ציין בהודעה לעובד (על תחילת עבודה) כי עובד שהתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, הינו זכאי לביצוע ההפרשות מהיום הראשון לעבודה.
מכיוון שהעובדת לא הודיעה למעסיק שיש לה ביטוח פנסיוני קודם, החל המעסיק להפקיד לביטוח הפנסיוני של העובדת החל מהחודש השביעי לעבודתה.
לאחר סיום עבודתה הגישה העובדת תביעה לבית הדין לעבודה בה תבעה פיצוי בגלל אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, במהלך ששה החודשים הראשונים לעבודתה בחברה, משום שהיה לה הסדר פנסיוני פעיל במועד תחילת עבודתה.
בית הדין האיזורי לעבודה קיבל את תביעתה של העובדת, והמעסיק הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
בערעור טען המעסיק כי לא ידע ולא יכול היה לדעת שיש לעובדת הסדר קודם, וכי העובדה שהעובדת לא יידעה את המעסי לגבי קיומו של הסדר פנסיוני קודם, מהווה רשלנות והפרת חובת תום הלב.
מנגד טענה העובדת טענה שעצם קיומו של ביטוח פעיל בתחילת עבודתה מספיק כדי לחייב את המעסיק בהפרשות לביטוח פנסיוני עבור כל תקופת עבודתה, החל מהיום הראשון.
בית הדין לעבודה פסק כך: ההסכם הענפי בענף בו פועל המעסיק קובע, שעובדים שבתחילת עבודתם טרם מלאו להם 30, יבוטחו החל מהחודש השביעי בביטוח פנסיוני, אבל מי שהיה עמית פעיל בקופת גמל לפחות שלושה חודשים לפני תחילת עבודתו, יהיה זכאי לביטוח פנסיוני החל מהיום הראשון לעבודתו.
בצו הפנסיוני הכללי נאמר כי יש לבטח עובד בביטוח פנסיוני ששה חודשים לאחר שהחל בעבודתו, אלא אם כן הוא היה מבוטח בביטוח פנסיוני לפני שהתקבל לעבודה.
במקרה כזה, יש לבטחו בביטוח פנסיוני תוך שלושה חודשים, רטרואקטיבית מיום תחילת עבודתו, כדי לשמור על הרצף הפנסיוני.
בצו ההרחבה הפנסיוני הכללי וגם בהסכם הענפי אין דרישה שהעובד יידע את המעסיק לגבי ביטוח פנסיוני, אבל בה בעת, גם לא מוטלת על המעסיק חובת בירור יזום.
בית הדין הארצי פסק, כי מאחר שמטרתו של צו ההרחבה הפנסיוני וההסכם הענפי היא לשמור על הרצף הפנסיוני של עובדים חדשים בעלי הסדר פנסיוני קודם, יש להטיל על המעסיק חובה לערוך בירור עם עובד חדש, בעל פה או בכתב, לגבי קיומו של הסדר פנסיוני.
במקרה הנוכחי המעסיק יידע את העובדים החדשים על זכותם להיות מבוטחים מתחילת עבודתם.
אלא שלדברי בית הדין הארצי, היידוע התבצע כחלק משורת הוראות בהודעה לעובד ולא היה בו די בנסיבות העניין.
מכיוון שכך, פסק בית הדין שהעובדת היתה זכאית להפקדות לביטוח פנסיוני עבור כל תקופת עבודתה, החל מהיום הראשון.
בעקבות זאת הוא חייב את המעסיק לשלם לה פיצוי בגין חלף הפקדות לקרן פנסיה, בסכום של 14,998 שקלים.
מס' התיק: 25181-03-19.
