תלמיד ישיבה אשר לא התגייס לצה"ל ובחר במסלול של שנת 'שירות אזרחי' במקום, עבד בעמותה לאחר סיום השירות האזרחי. כעבור 7 חודשים, פנה התלמיד למוסד לביטוח לאומי כדי לקבל מענק עבודה מועדפת (לה זכאי חייל משוחרר לאחר שעבד 6 חודשים ברציפות באחת העבודות שהוגדרו על ידי משרד התמ"ת כ'עבודה מועדפת') אולם בקשתו נדחתה על הסף בטענה שהוא איננו נחשב למבוטח. התלמיד פנה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים אולם גם זה דחה את תביעתו בטענה ששירות אזרחי אינו מזכה תלמידי ישיבה במענק עבודה מועדפת.
תלמיד הישיבה טען בתביעתו כי בחוק הביטוח הלאומי ישנו חסר היות שהחוק איננו מתייחס לזכאותם של מתנדבים בשירות אזרחי. לטענתו, דינו של מי שהשתחרר משירות אזרחי מן הראוי שיהיה זהה לזה של צעירים לאחר השירות הצבאי או לזה של הבנות המשתחררות משירות לאומי. לטענתו, בנות השירות הלאומי אמנם משרתות במשך שנתיים אולם הוא הצליח 'לדחוס' את השירות בשנה אחת, (בה עבד 40 שעות שבועיות במקום 20 שעות בלבד) לכן הוא זכאי לתנאים שווים.
הביטוח הלאומי טען מנגד כי לא מדובר בחסר בחוק אלא בהסדר שלילי, שמבדיל במתכוון בין מי ששירת שירות אזרחי בשל דחיית השירות הצבאי בעילת 'תורתו אומנותו' לבין בנות השירות לאומי. בנוסף, טען ביטוח לאומי כי עצם העובדה שהתלמיד שירת שנה אחת בלבד ולא שנתיים, יוצרת הבדל בין מעמדו לבין זה של בנות השירות הלאומי.
שופט בית הדין לעבודה, דניאל גולדברג, דחה כאמור את תביעת התלמיד היות שהחוק מגדיר את מי ששירת שירות אזרחי במקום שירות צבאי כ'מתנדב' ולא כעובד. אשר על כן, צדק הביטוח הלאומי כשאר טען שהוא איננו מבוטח. עוד נקבע כי אין חסר בחוק הביטוח הלאומי, שכן ישנו הבדל מהותי בין שירות לאומי לשירות אזרחי: בנות השירות הלאומי הן נשים דתיות שהופטרו מהשירות הצבאי מטעמי דת, וחלף זאת מחויבות לעשות שירות לאומי במשך שנתיים, ממש במועד הגיוס בעוד שתלמידי ישיבה נדרשים לשירות אזרחי רק לאחר שמלאו להם 22 ורק אם דחו את השירות הצבאי לפחות ארבע פעמים.
