ישנם מקומות עבודה בהם מועסקים כמות מאסיבית של עובדים, לרוב צעירים או בלתי מקצועיים, בין אם אלו מוקדנים, אנשי שירות ומכירות או עובדי ייצור, מלצרים או עובדי שמירה, ושם מונחלת שיטת הקנסות. מקומות עבודה חושבים שהם יכולים "לחנך" את העובדים שלהם ולהביאם לדפוסי עבודה רצויים (על ידי הארגון), באמצעות קנסות כספיים על איחורים, על הפסקת עבודה לפני תום מספר החודשים להם התחייבו בהסכם (והרי כל הסכם ניתן להפרה על ידי שני הצדדים), על ציונים נמוכים שקיבלו ממנהלים על תפוקה ואיכות, על ציוד ורכוש חברה שנפגם תוך כדי עבודה (מלצרית שוברת צלחת ומנכים לה הוצאות לדוגמא).
על פי חוקי העבודה מעסיק אינו רשאי לקנוס את העובד. המעסיקים מסתמכים על חוסר התמצאותם בחוקי העבודה של העובדים – לרוב עובדים צעירים מאוד ו/או עובדים מהשכבות המוחלשות, וכן הם סמוכים ובטוחים שהעובד לא יסכן את מקום עבודתו בגלל קנס זה או אחר. אולם כאשר מקרים אלו מגיעים לבתי משפט – והם מגיעים לבתי משפט – בעיקר קנסות על עזיבה לפני סיום החוזה, בתי המשפט פוסקים באופן גורף לטובת העובדים.
מעסיק לא יכול לקנוס עובד. זהו ניכוי שכר האסור על פי הוראות חוק הלבנת השכר. במקרה שמעסיק קנס עובד, הוא יידרש להחזיר את סך הקנס במשכורת הבאה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ובאם לא יעשה זאת, יאלץ להחזיר הסכום בתוספת פיצויי הלנה. כאשר המקרה יגיע לבית הדין לעבודה, יחולו על המעסיק כל התוספות שצוינו בנוסף להוצאות בית משפט.
השכר היחיד שהוא כן רשאי לנכות הוא דמי הכשרה מקצועית, כאשר עובד מתפטר זמן קצר יחסית אחרי שמקום העבודה מימן עבורו הכשרה וגם כאן, על פי פסיקת בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, ניתן יהיה לנכות ממשכורתו של העובד המתפטר (מיוזמתו) בהתאם לעלות ההכשרה, היקף ההכשרה וטיבה, התועלת הכלכלית שעלול העובד להפיק ממנה וכיו"ב.
