בשנת 2005 הגיש מנהל פעילות הג'וינט במוסקבה, תלונה למנכ"ל הגו'ינט, בדבר אי סדרים במכרז לשיפוץ מתנ"ס. מנכ"ל הג'וינט מינה עורך דין לבדיקת הליקויים. בטרם השלים עורך הדין בדיקה יסודית ובטרם פרסם מסקנותיו, פנה המנהל שוב למנכ"ל ולמספר עובדים בארגון במכתב בו הוא מטיח ביקורת נוקבת כלפי הסמנכ"ל.
בסיום הבדיקה נתגלו אי סדרים אך לא כאלה שמצדיקים נקיטת אמצעים כשברקע פרץ משבר אמון בין התובע לבין מנכ"ל הארגון. בעקבות הפרשייה התנהל שימוע ולאחריו פוטר המנהל לאלתר.
בכתב התביעה שהגיש המנהל נטען כי הוא פוטר בעקבות חשיפת שחיתות ועל כן הוא מבקש מבית הדין לעבודה להורות לארגון להשיבו לתפקידו וכן לפצות אותו על הנזק הכספי שספג ממועד הפיטורים. המנהל, שעבד 19 שנים בארגון, טען כי הוא היה עובד מצטיין, ולא הייתה כל סיבה לפטרו, זולת אירוע חשיפת השחיתות. עוד טען המנהל כי בזימון לשימוע נטען כי הוא נעדר יכולת ניהולית, בעוד שבשימוע עצמו הושמטה טענה זו והדיון התמקד במשבר האמון עם המנכ"ל. לטענתו, נמנע ממנו להתכונן כראוי לשימוע ועל כן הליך השימוע היה פסול מיסודו.
הנהלת הג'וינט טענה מנגד, כי המנהל פוטר בעקבות משבר אמון חמור במסגרתו לא ניתן היה להמשיך להעסיקו, שכן לדבריה "התובע גרם לאווירה עכורה".
שופטת בית הדין לעבודה יפה שטיין פסקה, כי לא נמצאה זיקה ממשית בין הגשת התלונה בדבר השחיתות לבין פיטורי התובע. השופטת קבעה כי התובע אכן האמין בתום לב, שהוא פועל לטובת הארגון ובמטרה למנוע שחיתות וליקויים חמורים, אולם הדרך בה נקט, גרמה לאווירה עכורה ולמתיחות רבה ועל כן היתה עילה לפיטורים.
לצד זאת, השופטת שטיין קבעה כי התנהלות הנתבעת לא הייתה חפה מפגמים. ראשית כל ציינה השופטת את הליקויים בהליך השימוע, כאשר בהזמנה הועלו טענות בדבר הכושר הניהולי של התובע, בעוד שהדיון עצמו התמקד במשבר היחסים בין התובע למנכ"ל, וזו הייתה הסיבה הקונקרטית לפיטוריו. שנית, נקבע כי עורך הדין אשר מונה לבדוק את הליקויים, שיתף את המנכ"ל בפרטי הבדיקה ובדעתו על התובע, למרות שהיה אמור לפעול באובייקטיביות מלאה, מה שהשפיע על החלטת המנכ"ל לפטר, בסופו של דבר, את התובע. בגין התנהלות זו של הנהלת הג'וינט, פסקה השופטת כי התובע זכאי לפיצוי בשווי ארבע משכורות מלאות.
להלן תגובת הנהלת הג'וינט לפרשה:
אבקש להדגיש כי במסגרת פסק הדין, נדחו כמעט כל טענות התובע (הרבות) ונקבע כי אין הוא זכאי לסעד של השבה לעבודה ואף אינו זכאי לסעדים שנתבעו על ידו בגין פיטורים שלא כדין (סעדים בשווי מצטבר של כשלושה וחצי מליון ₪!). בהתחשב בותק של התובע (19 שנה), מצא בית הדין מקום להורות על תשלום פיצוי סמלי, שווה ערך ל-4 משכורות חודשיות וזאת בשל 2 פגמים קלים, שנפלו לדעת בית הדין בהתנהלות הג'וינט. יצויין, כי בגין קביעה זו (וכן בגין ההחלטה שלא לחייב את התובע בהוצאות למרות שמרבית תביעתו נדחתה), שוקל הג'וינט להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
עוד חשוב להבהיר כי במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה, בית הדין כלל לא נדרש לדון בשאלה האם היתה שחיתות בג'וינט אם לאו, ואף לא הביע כל עמדה בעניין. כל שנאמר על ידי בית הדין הוא שהוא מאמין לתובע כי זה האמין בתום לב כי ישנה שחיתות והחליט לחשוף אותה ויהי מה, אלא שהדברים יצאו מכלל פרופורציה ובהתנהגותו לאחר הגשת התלונה (שכאמור הועברה לבדיקה) – הביא במו ידיו לפיטוריו.
